על גברים, נשים וג'וקים

02:00 בלילה, תל אביב.

 

היא: "אני לא מסוגלת להיות איתו באותו בית"

אני: "טוב אז אם הוא יחזור אני אהרוג אותו"

היא: "עזבי, אני אסע לישון אצל ההורים"

 

החברה הכי טובה שלי, שהיה היתה פעם גם השותפה שלי, היא אישה ב-א' הידיעה: חכמה, מצחיקה, אסרטיבית, רגישה, אמפטית, עצמאית, חזקה… וכל מפגן הנשיות המרהיב הזה עטוף בשפע של ביטחון עצמי, שנינות וכריזמה. אז היתה תקופה שגרנו ביחד. היתה אידיליה. רק שעם בוא הקיץ גילינו שהדירה ממגנטת אליה ג'וקים כנגד כל חוקי הטבע וכל חומרי ההדברה, ובכל פעם שאחד קפץ לביקור פתע, נחתה הישר ממעמקי הבוידעם פיסת אישיות נוספת על האישה הנערצת עליי, ואני הבנתי שהיא באמת באמת מפחדת.

 

כמו רוב הפוביות הספציפיות, פחד מג'וקים נפוץ יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים. כמובן שאת הסטטיסטיקה יש לקחת בערבון מוגבל ביותר, מאחר וגברים נוטים יותר מנשים שלא לדווח על הבעיה. למעשה, גברים שמפחדים מג'וקים נאלצים להתמודד פעמים רבות עם אתגר כפול: גם הפחד מהג'וק, וגם הבושה. גברים לפעמים מתעלים את הרתיעה מהג'וק לכיוונים יותר קבילים-מגדרית כפי שמתגלם במשפט שכל אישה שמעה לפחות פעם אחת בחייה: "אני לא פוחד ממנו, אני נגעל", בעוד שנשים, ככל הנראה, מרגישות יותר בנוח עם הפוביה הזו. הן אמנם סובלות ממנה מאד, אבל נוטות הרבה פחות להתבייש בבעיה או לנסות לטשטש אותה. איכשהו, זה עדיין לגיטימי שאישה תזנק על כיסא בצרחות כשהיא רואה ג'וק, וזה עדיין בכלל לא לגיטימי שגבר יעשה את אותו הדבר. 

 

ובזמן שנשים ברחבי העולם מזנקות על כסאות וגברים מתבודדים במצוקתם, ובחברות יותר תקינות מגדרית – לפעמים גם להיפך, מיצי, החתולה שלי, עוד דמות נשית נערצת בחיי, דווקא מראה גירל פאואר מהו כשהיא מסתובבת בבית בגאווה כשהיא מחזיקה בפה את הג'וק שצדה הרגע. 

 

אז בין שני הקצוות הללו, של הימנעות טוטאלית לעומת חגיגה פנומנלית – מה נחשב "נורמלי"? הרי אף אדם לא אוהב ג'וקים. והרי תמיד תימצא דרך מקובלת חברתית להימנע ממפגש לא רצוי, במיוחד אם את אישה (הידעתם כי קיים שירות חיסול ג'וקים מקצועי עבור נשים?) אז איך מחליטים שמדובר בבעיה?

 

הפחד הופך להיות בעייתי כאשר הוא פוגע באופן משמעותי באיכות החיים של האדם. אם הוא מגביל, מוביל להימנעות מסיטואציות (למשל – לא לנסוע למדינות עולם שלישי, לא לעבור לגור בקומת קרקע, לא להיכנס למקומות לא נקיים, לוותר על אירועים חברתיים מחשש להיתקלות בג'וק), או גורם למצוקה קיצונית בעת המפגש עם ג'וק (מפגש שהוא לצערנו בלתי נמנע), אז ניתן לומר שיש כאן בעיה שכדאי לטפל בה, כיוון שהטיפול יאפשר לאדם ליהנות מאיכות חיים טובה יותר ולהיות חופשי מהחרדה. 

 

הביטוי "חופשי מהחרדה" הוא לא הגזמה. הטיפול בפוביה מג'וקים הוא טיפול פשוט ויעיל ביותר, המתהדר באחוזי הצלחה גבוהים מאד. למרות זאת, רוב הסובלים כלל לא מגיעים לטיפול. חלק מהם (בעיקר הגברים) מתביישים לפנות לטיפול, חלק כלל לא מודעים לאפשרות או שאינם יכולים להגיע לטיפול מסיבות כספיות, אבל חלק לא מבוטל מהסובלים מתעניינים בטיפול אך חוששים מפניו.

 

הטיפול היעיל לפוביה מג'וקים ולפוביות בכלל, הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (cbt). חיפוש קצר בגוגל ירתיע רבים ברגע שיגלו שהטיפול מבוסס על חשיפה לחיה המפחידה. למען האמת, המוניטין הסדיסטי המפוקפק שיצא לחשיפות לא מעיד על המציאות. טיפול טוב הוא הדרגתי כל כך, שייתכן שבהתחלה המטופל יתבקש רק להסתכל על  קריקטורה של ג'וק שמצוירת על הלוח. באחריות המטפל לוודא שרמת המצוקה במהלך החשיפה לעולם לא תעלה על רמת המצוקה שהמטופל עצמו הגדיר מראש כעוצמה אותה הוא מעוניין לחוות, והפגישות בדרך כלל מסתיימות בתחושה נעימה מאד של התמודדות והצלחה.

 

הטיפול מתחיל בהיכרות עם המטופל ועם הבעיה. חוקרים את ההיסטוריה של הבעיה, איך היא התפתחה לאורך השנים, איך האדם מתמודד איתה כרגע ומה משמר את הבעיה. אחר כך, בדרך כלל, המטפל מסביר בדיוק מה הולך לקרות בטיפול ולמה אפשר לצפות. הוא גם ייתן הסבר מקצועי על הבעיה ויסביר איך בדיוק הטיפול יסייע לפתור אותה. בהמשך, המטופל ידרג מצבים מפחידים הקשורים לסיטואציה בין 0 (אני יושב במקום נקי ואטום לחלוטין) ל- 100 (ג'וק הולך עליי), כאשר אין בהכרח צורך להגיע ל- 100 בפועל בטיפול. שבוע אחר שבוע, לפי הקצב של המטופל, הוא יתחיל להתקדם מחשיפות בסיסיות מאד שמעוררות רק אסוציאציה של ג'וק וגורמות לאי נוחות קלה בלבד, לחשיפות אמיתיות יותר ויותר. המעבר משלב לשלב הוא איטי מאד, וקורה רק כשהמטופל מרגיש שהוא מעוניין להתקדם. 

תגובות (0)
הוסף תגובה