אודיה קורן: אם תרזו אין זו אגדה

פעם, לדברים היו מילים פשוטות ומדויקות: לחפץ המפיץ אור קראו  מנורה, לילד שהרביץ והפריע בכיתה קראו ילד מופרע ולתהליך הורדה במשקל קראו דיאטה. היום יש "גופי תאורה",  "ילד עם הפרעת קשב" ו"שינוי באורח החיים".

 

עוד ב- Onlife:

 

רשמים ראשוניים: חשה שובע

 

 

קארין שי, אם לשניים, נלחמת ב-7 ק"ג מיותרים שיושבים עליה. בואו לקרוא על התהליך שהיא עוברת. בלוג מיוחד

 

לגבי שני המושגים הראשונים, למדתי במשך חיי שזה אותו דבר כמו פעם רק עולה כפול. לגבי הדיאטה, הסבירו לי ששינוי באורח החיים זה משהו אחר, משהו הוליסטי, משהו המערב יחסי גוף-נפש, משהו שאינו קשור בהכרח לאוכל אלא להוויה האנושית. כל זה הוביל אותי להאמין שסוף סוף מצאו שיטה לאכול כמה שרוצים ולהוריד במשקל. שינוי באורח חיים חשבתי לעצמי זה דבר מצוין.

 

כבר מזמן רציתי לשנות, במיוחד שאין לי ואף פעם לא היה לי אורח, וגם החיים שלי לא מי יודע מה. בעיני רוחי ראיתי איך אני מתיידדת עם אנשים חדשים, מתנדבת בעמותות שונות, תורמת לנזקקים, עושה מנוי  לפילהרמונית, הופכת לרעיה קשובה, לאם מכילה ולנהגת רגועה. אמונה זו התחזקה כשהוצע לי להצטרף לפרויקט "שומרות על באלאנס" ושמירי בלקין בעצמה תעזור לי לעשות שינוי באורח החיים שלי.

 

הפגישה הראשונה עם מירי בלקין

הפגישה נקבעה בבית קפה הידוע בעיקר בפחמימות הפשוטות שלו. מעולה, חשבתי לעצמי, הנה ההוכחה שבאמת הפעם לא מדובר בדיאטה. רושם זה התחזק כשהגעתי לבית הקפה וראיתי את מירי בלקין, אשה במלוא שנותיה, רזה בכ-10 קילו מהפעם האחרונה שראיתי אותה לפני כ 8 שנים, יושבת מול צלחת ועליה עוגת גבינה (שמנת! עם פירורים! 400 קלוריות!). כשהתקרבתי קפצה עלי מירי בשמחה, היא חייכה, לגמה לגימה גדולה מכוס הקפה (הפוך! גדול! 250 קלוריות!) בלעה הכל בהנאה נטולת רגשי אשמה ואמרה לי באהבה: "השמנת".

 

אור גדול ירד עלי. שמעתי שירת מלאכים. הנה, אפשר לאכול עוגות עם קצפת ולרזות. התישבתי מולה עם עט ונייר, מוכנה לרשום את המתכון לאושר. מירי לא הססה: בבוקר 2 פרוסות מלחם קל, בצהריים עוף עם ירקות, בערב ברוקולי מאודה עם ביצה קשה. אחרי הצהריים, אם רוצים מתוק ניתן ללקק תמר או להריח קרמבו. אה כן, ואין פחמימות אחרי חמש. אבל.. אבל.. גמגמתי, איפה השינוי? היכן אורח החיים? זו דיאטה!

ברור, אמרה מירי.

אבל.. אבל… את אוכלת עוגה..

זה לא בשבילך. זה רק כשמגיעים למשקל הרצוי ופעם בשבוע, פסקה מירי. תעשי בדיוק מה שאני אומרת לך ובעזרת השם תזכי גם את להגיע לשם.

 

מבט נוסף בתפריט גילה לי נקודת אור: ביום חמישי מותר בצהריים מנה פלאפל או שווארמה בפיתה או סושי. אני תוהה אם מותר לי לשים את הסושי בפיתה ולפזר שווארמה מלמעלה. לפני שאני מספיקה לשאול אומרת מירי בעיניים נוצצות: עכשיו אני רוצה לומר לך משהו חשוב.. "מותר גלידה מדי פעם"? אני מהרהרת בתקווה. מירי, פצצת האנרגיה המדהימה הזו, לא מאכזבת: " כל יום ללכת לפחות 5 קילומטר ולשתות 8 כוסות מים. אני אוהבת אותך יפהפית הכוכבים, ותראי שתיהני ויהיה לך כיף גדול".

 

הדברים שמבינים מיד אחרי

מובסת, זחלתי החוצה. אין ניסים. אין פלאות. אין קיצורי דרך, או כמו שאמר קוהלת "אין חדש תחת השמש" בעודו אוכל קישואים מאודים לארוחת הערב.ופתאום הכתה בי התובנה שבעניין הזה לא באמת התבגרתי. כמו תגרנית בשוק אני מנהלת עם עצמי משא ומתן אלא שאני הן הלקוח הנאיבי והן המוכר הרמאי -אסור פחמימות אחרי חמש? אין בעיה. פריכית זה לא ממש פחמימה, עוגייה קטנה מגיעה לי אחרי הצגה לא? מותר 4 פרוסות לחם בבוקר, אכלתי רק שלוש, אז מותר לי בערב שתיים. אחת על חשבון הבוקר שהיה ואחת על חשבון הבוקר שיבוא.וכמו ילד שסוגר את עיניו וחושב שלא רואים אותו, ככה אני מתחמנת את גופי כבר שנים, אבל עכשיו נמאס לו. כל אברי יצאו למחאה ודורשים צדק תזונתי.

 

אז כבר שבוע אני עושה בדיוק מה שמירי אמרה. שומרת. מקפידה. לוקחת אחריות. צועדת. שותה מים. בשליטה. מרוצה מעצמי.

דבר אחד ,מירי'לה, אני לא מצליחה לעשות.

לא נהנית. אבל אולי גם זה יגיע.

מתההה למתוק לעזאזללללל!!!!!!

תגובות (0)
הוסף תגובה