הגדלת חזה יכולה להיות מעשה פמיניסטי

בזמן האחרון גובר העיסוק התקשורתי בקונפליקט שבין המראה ה"טבעי" (זה שניתן לנו מהורינו ומסגנון חיינו) לבין המראה המשופץ. יעל דן מקדישה זמן בתכניות הצהריים לעסוק בפניה של האישה כטריטוריה בה מתרחש השיח (המאוד שיפוטי) הזה, הכבלים מציפים אותנו בתכניות Total makeover  למיניהן, וגם הבלוגוספירה העולמית לא מדלגת על תפוח האדמה הפושר הזה.

עוד ב-און לייף:

·         הגדלת חזה: מה עושים כשהרופאים אומרים לא?

·         כדאי שתציצי: 4 דברים שמשפיעים על החזה

·         "לאיטלקיות נמאס להיות ציצי ותחת"

למשל, הפוסט המכונן של הבלוגרית ג'ודי אפלטון – Can you be a feminist with a boob job? I am, בדה-גארדיאן הבריטי. אפלטון מספרת שם על כך שהיא סיפרה בעבודה שלה על ניתוח הגדלת החזה שלה (אותה חגגו לה עם עוגת קצפת דמויית ציצים) אבל שחששה לספר לחברותיה הפמיניסטיות והשיפוטיות, מהחשש שהן תאשמנה אותה בכניעה לגחמות גבריות. את איכות חייה לאחר הניתוח, היא מתארת בסופרלטיבים המצדיקים כל התערבות ניתוחית.

למחרת, בעודי מורטת את רגלי בשעווה וצובעת את חוטי הכסף בשערי, בצבע שאולי דומה ואולי אינו דומה לזה שהעניקו לי הורי בלידתי, עלה בדעתי שהנושא מעניין ורחב הרבה מעבר לשתי שקיות סיליקון בציצי. בנושא הזה מעורבים גם "משטרת הפמיניזם", גם התאוריה הקווירית, הפמיניזם הליברלי והרדיקלי, נשיות מול גבריות הטרוסקסואלית, ובעיקר – החופש מהאידיאולוגיה הפמיניסטית (או כל אידיאולוגיה אחרת) כדת. כי פמיניזם הוא לא דת.

אל תגידו לי לפסול ניתוחים פלסטיים

כל מיני "פמיניזמים", כפי שמגדירה אותם בל הוקס, הכוהנת הגדולה של הפלורליזם הפמיניסטי, הם בעצם חופש מאותו פטרנליזם נבזי ואלים, שאומר לנשים מה הופך אותן לנשים "טובות". אין שום הבדל בין גבר שמודד אישה על פי סטנדרטים חיצוניים לבין פמיניסטית שמגנה את אותה האישה על ניתוח הגדלת חזה שעשתה, או אישה שמגדירה לאישה אחרת את מידת אימהותה על פי מדד ההנקה או אי הנקה. בעניין זה – השוביניסט, מטיפת ההנקה והפמיניסטית סקסיסטיים בעיני באותה מידה.

וידוי קטן – מעולם לא נדרשתי להגדלת, הקטנת או מתיחת חזה, או כל איבר אחר של גופי. אני לובשת את אותה מידה שלבשתי לפני פרוץ הילדים לחיי, וגופי מוצק היום אולי אף יותר משהיה בגיל 20. את סימני הגיל שלי (52) ניתן לראות, כמו אצל כולן/ם, בידיים, בצוואר וסביב העיניים, שם – אם רק יהיה לי איך לממן את זה – לא אפסול על הסף מתיחה מאסיבית וחידוש.

הווידוי הזה שאני משחררת פה, הוא גם אמירה קטנה על פריבילגיות: כי אני נמצאת במקום פריבילגי של מי שקיבלה שי גנטי ממש לא צנוע (בסיוע עשורים של שלושה אימונים בשבוע ומזון בריאות), ואין לי את הזכות להעביר ביקורת על מי שאינן מרוצות ממה שנשקף לעיניהן מן המראה, גם אם מבטן מחמיר עם המציאות.

ניתוח הגדלת חזה הוא לא כניעה לאידאל היופי הגברי

ולא רק לי אין את הזכות הזו – אלא גם לנשים אחרות, שהפכו את הגישה של "אי-ההתערבות במראה החיצוני" לתפיסה משיחית, על גבול הכת, הקשורה להגדרת האני הפמיניסטי-חברתי שלהן. הן הצודקות, בעיניהן, וכל השאר – מעבר לגדר. האישה הזו, בעיניהן, שהתערבה בצורה כירורגית במראה החיצוני שלה – הופשטה על ידן משיקול הדעת והחשיבה העצמאית שלה, והיא מתויגת בעיניהן כ"אחת שנכנעה לאידאל היופי הגברי". אידאל היופי, בעיניהן מבוסס רק על דימוי פורנוגרפי, וזה הרבה פחות ממה שעושה גבר ממוצע, שאוהב את נשותיו בכל מיני צורות וגדלים, איש איש וטעמו). גם סוגיות של נעלי עקב ושערות בבית השחי הפכו מזמן לשדות קרב בגיאוגרפיה הגופנית של נשים פמיניסטיות בנות זמננו.

בפורום פמיניזם באתר "תפוז" פרסמה אחת הכותבות את משנתה וטענה ש"כניעה למיתוס היופי, לתכתיבים של סרסורים, סרטים פורנוגרפיים, מודל היופי הנשי לפיו אישה צריכה להיות נפוחת שדיים, תואמת לכף ידו של גבר וגחמותיו המיניות".

לא פשוט, בעידן המודעות הפמיניסטית, להיות אישה שמצד אחד עושה כל שביכולתה להיות מינית ומושכת בעיני גברים, ומצד שני מכירה בעובדת ההחפצה והדיכוי.  "מיתוס היופי" הוא הרבה יותר מורכב ומסובך מ"סרסורים וסרטים פורנוגרפיים". הוא שייך למציאות עתירת הניגודים והסתירות שבה אנו חיות כיום.

אפשר להיות פמיניסטית עם השתלת סיליקון בחזה

לבקר נשים שרוצות חזה גדול יותר, באופן השולל מהן את שיקול הדעת המורכב שלהן – זו היא הפטריארכיה במרעה,  שיתוף פעולה פמיניסטי עם אותה השיטה שהפמיניזם בא לפרק. במקום שיגיע גבר שאומר לאישה איך להיות שלמה עם גופה ולהיות אישה מושלמת, מגיעה אישה (פמיניסטית) שעושה את זה.

כן, ניתן להיות פמיניסטית עם סיליקון בחזה,  את אישה פמיניסטית אם יש לך כבוד לבחירות של נשים אחרות, לשונות בינינו ולעובדה שלאישה יש זכות להחליט אם היא רוצה הגדלת חזה – בלי שאף אחת תידחף לה לחזייה ממניעים פמיניסטיים.