אמהות, הגיע הזמן להילחם במשרד החינוך

5 נשים הביאו אותי להכרה שלהגיע הנה על קביים מנהריה זה חשוב.

הראשונה היא סבתא רבה שלי, דינה שפיגל שבשנת 1899 היא ייסדה את בית החרושת הראשון וסודה ברומניה. השנייה, אחותה, הייתה כימאית. אותה לא עניין כל הדבר הזה עם מספרים שכותבים על הלוח, היא רצתה משהו מעשי. השלישית, בתה, סבתי אנה שנרצחה על ידי הנאצים, ניהלה בית מסחר ענק לפורצלן איכותי. הרביעית, אימא שלי, ביאטריס מלמד, שתיבדל לחיים ארוכים, היא מהנדסת מכונות ולא עסקה מעולם במקצוע הזה בארץ מפני שאמרו לה "אין דבר כזה אישה מהנדסת מכונות". זה היה ב-1960. החמישית, שגם היא תבדל לחיים ארוכים, אישה שאני מוקירה מאוד ולא נמצאת איתנו כאן, היא שולמית אלוני. בממשלת רבין הראשונה, ש"ס רצו לפטר אותה. התגייסנו כמה אנשים טובים והבאנו אלפי חתימות ופקסים מאנשים שהתנגדו לפיטורים. באחד הערבים שישבנו ודיברנו על זה שאלתי אותה: "איך יש לך כוח לכל השנאה שמוטחת כלפייך?" היא אמרה לי משפט מאוד חשוב: "אני לא בעסק הזה בשביל אהבה". זה עשה אותי עיתונאית טובה יותר.

 

אני לא בעסק הזה בשביל אהבה אבל אני כן בעסק הזה בשביל להתפרנס. ואני שואלת את עצמי, מדי פעם, למה אני לא דירקטורית בחברה מטעם הציבור? הלא אני למדתי משפטים, אני יודעת מה ההבדל בין איזון הורמונאלי ומאזן בוחן, אני יודעת מה ההבדל בין מחזור חודשי למחזור שנתי, אני יודעת לקרוא תשקיף. אני אפילו זוכרת איך כותבים אחד כי כשלמדתי משפטים, בסטאז', כתבתי כמה כאלה. ניהלתי עסק משפחתי, הייתי נשיאה של ארגון מתנדבים גדול- אמנסטי אינטרנשיונל. אני עושה המון דברים בהתנדבות ולא בא לי לדבר על זה כי אלה דברים שנעשים באין רואה.

 

למה אני לא דירקטורית בחברה ציבורית? למה אני לא ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלי שהוא לדעתי כ- 300-400 אלף שקלים בשנה שזה הרבה יותר ממה שכל עיתונאי בישראל משתכר?

 

כי במשך עשור מחיי אני כבולה למערכות חינוך שלא מכירות בשוק עבודה חדש, שלא מכירות בצרכים שלו ושדופקות אותי ואת שכמותי- נשים מאוד משכילות ונשים מן המעמד הבינוני ומטה.

 

אני רוצה בבקשה להתווכח עם הדברים שאמרה אסתר ברק לנדס. מאוד חשוב לי להתווכח איתה.

 

התנ"ך של כמעט כולנו, כיוצרות, הוא הספר "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. אם אתן זוכרות, הספר מתחיל במשפט " אישה צריכה חדר משלה ו-500 פאונד בשנה בשביל לכתוב". הספר נכתב ב- 1928. מישהי יודעת למה דווקא 500 פאונד? אני מבקרת ספרות מאוד משונה אז עשיתי היוון עם רואה חשבון ובדקתי שבעצם מדובר במשכורת שהייתה המשכורת השנתית של כבוד השופטת דליה דורנר בשבתה בבית המשפט העליון. כלומר, וירג'יניה וולף כתבה לבנות מעמדה מתוך הבנה שרק בנות מעמדה יכולות ליצור ורק בנות מעמדה יכולות להשתחרר מהכלא של השתיקה הנשית.

 

אנחנו חייבות להשתחרר היום מהגבלת כושר ההשתכרות של נשים על ידי מערכת החינוך. כולנו צריכות להשתחרר כי אם כולנו לא משתחררות לא שווה לי להיות פמיניסטית ולדאוג רק לזכויות של אסתר ברק לנדס. אני רוצה לספר לכם כמה זה קשה לעבוד במשרה מלאה פלוס, כשאת בת המעמד הבינוני ובעשור האחרון, העשור בו את מגדל 2.8 ילדים, אז גם את ה-0.8 צריך לאסוף מהגן. השעות שבהן הייתי צריכה לחזור הביתה בעשור האחרון הם 11:30 בימי שישי, 13:30 בימים רגילים ובימים לא-רגילים ב-12:45 כי המורה המחליפה לא הגיעה והרי צריך גם להכין משהו שיהיה בבית לארוחת צהריים. ניסיתי צהרונים. אני לא רוצה ואני לא חושבת שאף אחת מאתנו רוצה, שהילדים ייסעו למקומות שבהם אוכלים, כמו שהבן שלי אמר, "שני אוסם וזוגלובק אחד" כלומר, פסטה עם קטשופ וקצת נקניקיות. אני לא רוצה מקום שבו ילדים חוזרים מכיתה א' עם "שיר חדש בלב" והשיר הזה הוא "רוצה בנות" שהיה פופולארי מאוד לפני כמה שנים, שיר מלא זימה וזילות נשים.

 

הייתי רוצה סבתא שתטפל בהם. אמי לא יכולה כי יש לה אלצהיימר אבל רוב הסבתות או בטרק בנפאל או שהן עצמן בעבודה. התוצאה היא שיש עשור של אימהות ל-2.8 ילדים ובכל אשכול סוציו-אקונומי חוץ מהעשירון העליון, הן צריכות וחייבות לקבל את ההחלטה הנוראה- במי אני פוגעת? בכושר ההשתכרות שלי או בילדים שלי?

 

אני רוצה לתת לכן שלוש דוגמאות ולקרוא לכן לפעולה.

זו לא רק אני.

 

חברה שלי, שאני מכירה  מגינת המשחקים, חיה על הבטחת הכנסה. המנייאק עזב, לא שילם מזונות, מה שיש מביטוח לאומי לא מספיק. לאחרונה היא מצאה משרה מלאה של מטפלת בחמישה ילדים במשפחה אחרת פלוס עבודות בית. 8,000 שקלים לחודש עם תלוש! היא מאוד רוצה את המשרה הזו אבל הקטן שלה בן שנתיים, מעון מלא עולה 2200 שקלים. ומה עם הגדולה שהיא רק בת 8? לתת לה להישאר בבית לבד עם המיקרוגל? מה לעשות איתה? אין כסף למעון. ההבדל בין מה שהיא תרוויח בחוץ למה שהרווחה נותנת הוא 500 שקלים. בשביל 500 שקלים אנחנו לא יוצאות לעבוד.

 

חברה אחרת שלי, תואר שני בקרימינולוגיה, מוכרת בקניון בנהריה בגלל שהיא נורא מאושרת שנותנים לה לעבוד 3/8 משרה כי התאומות חוזרות ב-13:30 והגדולה ב-12:45. היא מודה שזה המצב כבר 4 שנים. המוח שלה מיובש לגמרי. כשהיא תחזור לשוק העבודה, מצבה יהיה מאוד מאוד רעוע.

 

שלא לדבר על חברה שלישית שהיא בת 40 והיא מורה לחינוך מיוחד עם תואר שני ואין לה קביעות כי עשר השנים של גידול הילדים מנעו ממנה לעבוד במשרות מלאות כי היא רצתה גם לגדל את הילדים שלה.

 

ב-1966, כשההורים שלי היו מהגרים בישראל ואני הייתי בת 8, כן היה יום חינוך ארוך. כולם עבדו בין 8:00-16:00. ובשעה 16:00 הורים פגשו את ילדיהם אחרי יום חינוך רציני שכלל ארוחת צהריים לכל ילד בישראל, הוראה מתקנת, שיעורי בית וחוגים. היו חוגים מאוד ראויים! אני למדתי לבנות רדיו מכל מיני חוטים, עד היום אני יודעת לבנות רדיו…

 

אבל במדינת ישראל העשירה כקורח, מדינת האקזיטים המפוארת, מדינת ההפרטה החזירית, זה לא קורה. לפני שאנחנו מדברות על נשים במוקדי כוח ונשים במוקדי קבלת החלטות בנושאי שלום וביטחון, אנחנו צריכות להבין שבשביל זה, כאימהות, אנחנו צריכות זמן והזמן הזה צריך להינתן לנו על ידי מדינת ישראל דרך חינוך. אין למדינת ישראל ברירה אלא להתחיל להתחשב בחלוקה של כספי התקציבים, להתחיל להתחשב במגדר ובדרישות של מגדר ואין לנו ברירה אלא להילחם את המלחמה הזאת. מעולם לא נלחמנו אותה, מעולם לא צבאנו צבא של אימהות על משרד החינוך וצעקנו "נמאס! די כבר עם הפתרונות האידיוטיים האלה!". יש חוק יום לימודים ארוך והוא לא מיושם. הוא אמור להיות מיושם עוד שנתיים וזה לא יקרה אם לא נילחם.

 

יאללה, בואו נילחם!

 

 

לאלבום התמונות המלא מהכנס, לחצו כאן

תגובות (0)
הוסף תגובה