ואלרי ג'ארט: האישה מספר 1 בארצות הברית

לפני קצת יותר מחצי שנה יצא ספר על ברק אובמה, המנסה לסכם את תקופת כהונתו הראשונה בבית הלבן. "להנהיג מאחור" (Leading from Behind: The Reluctant President and the Advisors Who Decide for Him) הוא נקרא, ולא בכדי. מחבר הספר ריצ'רד מיניטר, סופר ועיתונאי חוקר, מציג את נשיא ארה"ב כמנהיג חלש, מובל ולא החלטי, שעל רוב הצלחותיו (וגם כישלונותיו) חתומים אנשים אחרים. וכאילו לא די בזאת, מדובר בכלל בנשים: הילרי קלינטון (שהיתה שרת החוץ), ננסי פלוסי (שכיהנה כיו"ר בית הנבחרים, והיתה האישה הראשונה בתפקיד), והיועצת הבכירה ביותר שלו, ואלרי ג'ארט.

 

עוד ב-Onlife:

על מה מדברים ברק ומישל אובמה?

ממשל אובמה מקבל ציון בלתי מספיק במינוי נשים

נשים בפוליטיקה: סוד הקסם של אובמה

 

על אף הציפיות, דווקא בממשל אובמה השני, זה שחופשי יותר ולא מחויב לשום דבר, אין הרבה נשים בתפקידים בכירים. אבל מי שלוחש על אוזנו של אובמה ונהנה מאמונו המלא היא עדיין ואלרי ג'ארט, שהיתה ונשארה היועצת הדומיננטית ביותר, והאדם הכי קרוב לנשיא. "היא האישה המשפיעה ביותר בבית הלבן של אובמה" אמר בכיר לשעבר בבית הלבן לניו יורק טיימס לפני כשנה. הנשיא לא מכחיש את עומק הקשר ביניהם. "ואלרי היא אחת מחברותי הוותיקות ביותר", אומר עליה אובמה. "עם הזמן, אני חושב שהיחסים בינינו התפתחו לנקודה בה היא כמו אחות בשבילי… אני בוטח בה לגמרי". אחד מגדולי מתנגדיה, העיתונאי והסופר השמרן אדוארד קליין (שספג ביקורות קשות מכל קצות הקשת הפוליטית על הספר שכתב על הילרי קלינטון) קורא לה "גראונד זירו בממשל אובמה", ומציין כי התואר הרשמי שלה לא עושה צדק עם מעמדה האמיתי בבית הלבן: "החברה קרובה ביותר וה'קונסיילרי' של הזוג הראשון, האדם האחרון שעוזב את החדר הסגלגל אחרי פגישות, והיחידה מסגל הבית הלבן שסועדת עם המשפחה הראשונה בארוחות הפרטיות שלהם בערב".

 

 

ואלרי ג'ארט (57) נולדה, מכל המקומות בעולם, באיראן, כשאביה ניהל בית חולים לילדים כחלק מתכנית אמריקאית לעזור למדינות מתפתחות. כשהיתה בת חמש עברה המשפחה ללונדון, ואחר כך לשיקגו. ב- 1991 עבדה ג'ארט, עו"ד בהכשרתה, כסגנית ראש הסגל של ראש עיריית שיקגו, כשראיינה לעבודה את מישל רובינסון, עו"ד צעירה, והציעה לה מיד את העבודה. רובינסון ביקשה קצת זמן לחשוב, וגם ביקשה מג'ארט שתפגוש את הגבר לו היא מאורסת, עו"ד צעיר אחר בשם ברק אובמה. השלושה נפגשו לארוחת ערב, מישל קיבלה את העבודה וג'ארט לקחה את הזוג תחת חסותה, ועזרה לברק אובמה הצעיר להתקדם בפוליטיקה הסבוכה והקשה של שיקגו. "גברת ג'ארט היתה אם חד הורית שטיפסה במעלה סולם הדרגות של הממשל בעיר, בת למשפחה אפריקאית-אמריקאית חשובה", נכתב בניו יורק טיימס. "מר אובמה היה בוגר בית הספר למשפטים בהרווארד, חסר שורשים אך שאפתן, שחיפש ליצור לעצמו שם בפוליטיקה".

 

השנים חלפו, ואלרי ג'ארט התקדמה בעולם העסקים והפוליטיקה, כיהנה כמנכ"לית של חברת נדל"ן גדולה בשיקגו וישבה בדירקטוריונים שונים, ביניהם הבורסה של שיקגו והמרכז הרפואי האוניברסיטאי. גם הזוג אובמה התקדם לא רע בכלל וב- 2008, כשנבחר לראשונה לכהן כנשיא ארה"ב, הציע ברק אובמה לג'ארט עבודה בבית הלבן. היום היא יועצת בכירה לנשיא ואשת קשר לממשל המקומי ולקהילה העסקית. אבל בעיקר, הרבה מעבר להגדרה, ואלרי ג'ארט היא אחת הנשים החזקות ביותר בוושינגטון.

 

מן הסתם, לג'ארט לא חסרים מתנגדים ושונאים, מוושינגטון דרך וול סטריט ועד הכנסייה הקתולית. חלקם מסוגלים לנסח ביקורת לגיטימית ועניינית, חלקם מסתפקים בנסיון לתאר אותה כאישה רכלנית ומרושעת שמסכסכת בין הנשיא לבין יועציו האחרים. "היא העיניים, האוזניים והאף של הנשיא והאישה הראשונה", ציטט אדוארד קליין את אחד המקורות מספרו על הנשיא "החובבן: ברק אובמה בבית הלבן". "היא אומרת להם מי אומר מה על מי, מי נאמן ומי לא", מספר המקור, משל הייתה ג'ארט גוסיפ גירל של וושינגטון הבירה ולא היועצת הקרובה ביותר לנשיא ארה"ב. בוול סטריט מאשימים אותה ביחסים העכורים של הממשל עם הקהילה העסקית לאור ההתערבות שלה בניהול המשבר הפיננסי, אם כי תומכיה מציינים שמאחורי הקלעים ג'ארט מקדמת מדיניות למען עסקים.

 

אבל אין אויב גדול יותר מן הכנסייה הקתולית. "גברת ג'ארט משמשת, לעיתים קרובות, משקל נגד אל מול ותיקי ממשל קלינטון שנוטים יותר למרכז, מזכירה להם, וגם לבוס הזהיר שלה, שהוא הגיע לוושינגטון כדי לעשות דברים גדולים", נכתב בניו יורק טיימס. "כמה מהצעדים האמיצים ביותר שלו, בנושאים הקשורים לנשים, זכויות הקהילה הלהט"בית ומהגרים, היו בתחומים שהכי חשובים לה". ואין הרבה דברים שמכעיסים יותר את הכנסייה הקתולית, כנראה.

 

בשנה שעברה נכנסה הכנסייה למלחמה עם הממשל באשר לפרט אחד קטן בתוך המהפכה שאובמה מחשיב בתור ההישג הכי גדול שלו: "חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה", הידוע יותר בכינוי Obamacare. בתוך הדרישה ממעסיקים לדאוג לביטוח בריאות של עובדים נכנסה גם גלולה אחת, שהקתולים ממש לא רוצים שהמדינה תסבסד: גלולה למניעת הריון. מי שדאגה להכנסת הסעיף הזה, ומי שווידאה שהוא ישאר (גם אם עבר תיקונים קטנים, כשנטל הכיסוי עבר מהמעסיקים למבטחים) הייתה ואלרי ג'ארט.

 

הפרט הזה יכול להיות תשובה מוצלחת בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם למה חשוב שתהיינה נשים בעמדות כוח והשפעה. אין לזה קשר לאיזו פנטזיה על נשים שיביאו שלום (בנושא חיסול בן לאדן, למשל, ג'ארט היתה נגד בעוד הילרי קלינטון היתה מי שלחצה לבצע אותו), וזאת לא רק החשיבות שבעצם הייצוג (אף על פי שגם זה חשוב, לאפשר לילדה בת 7 לראות נשים עושות עוד דברים חשובים ומכריעים חוץ ממיילי סיירוס עושה טוורקינג ומוציאה לשון ב- VMA). העניין הוא שפוליטיקה וכלכלה הן הזירות בהן מתקבלות ההחלטות שמשפיעות על החיים שלנו, יותר מבכל מקום אחר.

 

 

אחת הסיבות לכך שהריון לא רצוי, על כל השלכותיו ההרסניות, נשאר בעיה של נשים ולא הופך לבעיה מדינית, היא שאף אחד לא רוצה להתעסק עם זה. למה להתחיל ריב עם הכנסייה הקתולית, או עם דתיים מכל סוג שהוא? הם כוח פוליטי, וזה לא כזה נושא קריטי, לא שום דבר ששווה לריב עליו. אפשר לדחוק את הבעיה הזאת הצידה, שוב, כמו הרבה בעיות אחרות, כי זה מחיר קטן לשלם בשביל להשיג דברים גדולים יותר, לא? ובכן, תלוי את מי שואלים. מי שלא ממש משלם את המחיר לא מצליח לראות את גודל הבעיה, או אפילו את קיומה כבעיה בכלל.

 

שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק ואחת הנשים החזקות ביותר בעולם, פתחה את ספרה Lean In בסיפור מהתקופה בה היתה סמנכ"לית תפעול בגוגל. סנדברג, שהיתה בהריון מתקדם וסבלה מנפיחות קשה, מיהרה לפגישה עם לקוח אחרי בוקר של הקאות, ונאלצה לדדות ממקום החנייה המרוחק שמצאה עד למשרד, והגיעה עם בחילה קשה הרבה יותר. למחרת היא נכנסה למשרדם של לארי פייג' וסרגיי ברין, ואמרה כי נחוצה להם חנייה לנשים הרות, קרובה למשרד. ברין הסכים איתה מיד והודה כי מעולם לא חשב על כך.

 

זה לא שעד אז מנכ"לים התנכלו בכוונה לנשים בהריון. הצורך פשוט מעולם לא עלה, כי לא היו נשים בהריון בתפקידים האלה, כי לא היו נשים בכלל בתפקידים האלה. סמנכ"לית יכולה לזהות את הצורך בחניה לנשים הרות ויועצת בכירה לנשיא יכולה לזהות את החשיבות המכרעת של אמצעי מניעה לנשים. לא כי לאף אחד אחר לא אכפת, פשוט כי אין להם את זווית הראיה לזהות את הבעיות האלה, ובטח שלא להבין את החשיבות שלהן, ועד כמה שווה וצריך להילחם על מציאת פתרון. עבור חצי מהאוכלוסיה מדובר בבעיות קריטיות, לעיתים קיומיות, שנדחקות הצידה במקרה הטוב, כמו בסיפור של סנדברג, או מוסרות בכוח מהשולחן, כמו במקרה של אמצעי המניעה. טוב שיש מי שנלחמת על זה.

תגובות (0)
הוסף תגובה