60 שנה וכלום לא השתנה

הניסיונות לעמוד בגבולות התקציב המשפחתי אינם עניין חדש, אך הצצה לארנק של משפחה אחרת תמיד מעניינת, במיוחד כשמעורבת בו חשיפה. דומה שכך היה תמיד. לפני כמעט 60 שנה החליט מעריב, אז עיתון גדול ורב-השפעה, לבדוק מהן הסיבות לאוברדראפט בבית, או כפי שכינו אותו אז, הגרעון המשפחתי. בקיצור, לאן הולך הכסף שלנו, בעיקר לנוכח העלייה במחירי המזון.

 

עוד ב- Onlife:

 

כמה משפחות ישראליות הסכימו להציג את "סודות הפנקסנות המשפחתית". למרות השוני בין היקף ההוצאות וסוגיהן, מצאה המערכת שכמעט בכל המקרים ההוצאות עלו על ההכנסות, וכי קשה להסתדר. המרואיינות היו הנשים, או כמו שקראו לזה אז, עקרות הבית. לא מפתיע: אישה נחשבה "שר האוצר של הבית", אפילו אם קראו לך גולדה מאיר והיית שרה בממשלה.

 

עבודתה העיקרית של האישה הייתה בניקיון וכביסה, בישול ותפירה. לעתים עבדה גם מחוץ לבית. למשרה כפולה הייתה השפעה על התקציב המשפחתי, שלא התבטאה דווקא בעודף הכנסות. אחת הנשים הסבירה שהעבודה מחוץ לבית דווקא מעלה את ההוצאות של המשפחה. אין לה זמן לסדר את הבית בעצמה ועל כן צריך עוזרת, אין לה זמן להשוות מחירים, וכך היא לא חוסכת כסף ולא מגלה צרכנות נבונה. בנוסף, הילדים שלה נפגעים כי התפריט המשפחתי מורכב ממאכלים שאינם גוזלים זמן בישול רב, ובעברית עכשווית: פאסט פוד. שיתוף ואפילו עזרה מצד בן הזוג או הבעל לא עלתה על הפרק. הוא הרי בעבודה. מזכיר לכן מישהי

 

המשפחות שהתראיינו למעריב היו משפחות צעירות וקטנות. בעל, אישה, ילד. הן גרו במרכז הארץ, כנראה בתל אביב. מן הסתם, יוצאות אירופה. בפנקסים המשפחתיים שלהן נרשמו הוצאות על כרטיסים למופעי תרבות, תשלום לבייביסיטר ולבית קפה. הן התראיינו ברצון, אך התנו זאת בשמירה על עילום שם. אחת מהן היתה מודאגת ממה שיגידו השכנים. במקום תמונה פורסמו בעיתון איורים של משפחות המסבות לשולחן האוכל. האישה חגורה סינר, הגבר לבוש חליפה או סרבל. אחת המרואיינות, אימא לילד בן שנתיים שלא עבדה מחוץ לבית, נהגה לצאת לקניות בשוק התקווה. מרואיינת אחרת, שגם היא לא עבדה מחוץ לבית, העדיפה לקנות את הפירות והירקות בשכונה. מצבה הבריאותי אילץ אותה לשכור עוזרת. אמו של בן השנתיים כיבסה את הבגדים של הילד בעצמה וגם את הבגדים התחתונים של המשפחה. לכביסה הגדולה, סיפרה, היא מזמינה את "העוזרת התימניה", שעושה בשבילה את "העבודות הקשות".

 

אך גם "העוזרת התימניה" היא אישה בישראל שהתמודד עם העלייה ביוקר המחייה. גם היא ניהלה תקציב משפחתי. גם היא החזיקה במשרה כפולה. היא אחראית על משק הבית בביתה שלה וגם יצאה לעבודה בחוץ. גם היא אימא. גם הילדים שלה שילמו מחיר. גם היא הייתה מרואיינת מתאימה לפרויקט העיתונאי. אך היא שקופה, אינה קיימת, נעלמת. העיתונאים ראו אותה בתור סעיף בלוח הוצאות בפנקס של המשפחה. כמו ירקות בשוק, חצי כיכר לחם במכולת וכרטיס לבית הקולנוע. כיצד היא התמודדה עם עבודה בבית ועבודה מחוץ לבית? האם בשל עבודתה מחוץ לבית גם היא לא מספיקה לסדר את הבית שלה בעצמה? ומי "עושה את העבודות הקשות" בשבילה?

 

קשה להימנע מהשוואה. פרויקטים דומים מופיעים גם היום בתקשורת, שמתרכזת בקשייה של משפחה, בדרך כלל צעירה, תמיד ממעמד הביניים. כאז כן עתה, יש הבדלי מין. נשים נחשבות לאחראיות העיקריות, אם לא הבלעדיות, מרצון או בכפייה, על עבודות הבית. עבודות הבית אינן נחשבות באמת עבודה ואינן מתוגמלות בשכר על ידי המדינה. אמנם פה ושם נמצאות משפחות המנהלות את משק הבית באופן שוויוני, אך הן בבחינת אטרקציה, יוצא מן הכלל, אייטם בפני עצמו. מדי פעם עולה כתבה על כאלה גברים. לפעמים קוראים להם האבות החדשים.

 

כאז כן עתה, יש גם הבדל גזע ודת. במכבסת המילים, ב-2013 "העוזרת התימנייה" היא "המנקה", בדרך כלל אישה שהגיעה מאתיופיה או ממדינות חבר העמים, או גרה בכפר הערבי השכן. הפרויקטים העיתונאיים שכוללים תמונות צבע של משפחה בסלון ביתה אמנם סופרים אותה, אך לא כאישיות בפני עצמה אלא בתור סעיף בטבלת האקסל של סעיפי ההכנסות וההוצאות של המשפחה. פעם בשבוע או בשבועיים, כך וכך שקלים לשעה, עם או בלי ביטוח לאומי. נוכחותן על דפי העיתון או על המסך היא פיקציה. מה שעובר עליהן משמש בסיס לדרמה טלוויזיונית משובחת, שגיבורותיה הן נשים שמנקות את השירותים. באופן לא מפתיע, נדחתה דרמה זו בידי הזכיינית המובילה של ערוץ 2 ושודרה לבסוף בערוץ הראשון. אסלות זה לא מתכון לרייטינג. 

 

לפעמים המשפחות שמתראיינות מספרות כיצד יוקר המחייה דוחק אותן להגר לאירופה או לארצות הברית. לא מזמן הקדישו לכך טלי מורנו ואלון בן-דוד  כתבת מגזין נרחבת בערוץ 10 במגזין שישי. בכתבה התראיינו סבתות צעירות שבניהן ובנותיהן עזבו את הארץ והן מדברות עם הנכדים בסקייפ וגם זוג צעיר. הוא קיבל הצעת עבודה בלוס אנג'לס. הם החליטו שהיא תתפטר מהעבודה שלה והם ייסעו. התפטרותה שלה למען הקריירה שלו לא זקפה שום גבה. כאז כן עתה, עבודתה של אישה מחוץ לבית ממוקמת בעדיפות שנייה. הרי ממילא ייעודה הוא ללדת ילדים ולגדלם. המצלמות ליוו אותם מכניסים למזוודה שקית של קפה שחור, כאילו כזה אין באל.איי, ואחר כך מוחים דמעה בשדה התעופה. אכן כן, קשה להימנע מהשוואה. היום גרעון משפחתי אינו בושה. חשיפה היא מותרת, ואפילו דרושה. כך גם הבחירה לעזוב את ישראל, שלא מוצגת בכלל בתור ירידה. זה אפילו מעורר אהדה. והאישה? תמיד אישה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה