עפרי פרישקולניק: הפסקתי להיות בולימית ששכחה להקיא

כשהייתי בת 12 התחלתי לגדול, לרוחב. אני זוכרת את עצמי עומדת ליד החברות שלי, הרזות, הגבוהות, המפותחות וחושבת לעצמי מה עושים עכשיו? אמי שזיהתה את המצוקה שלי, החליטה לקחת על עצמה את פרויקט הדיאטה שלי.

 

עוד באון לייף

 

 

מעצלנות למוטיביצה ומשם לתוצאות

קארין שי, אם לשניים, נלחמת ב-7 ק"ג מיותרים שיושבים עליה. בואו לקרוא על התהליך שהיא עוברת. בלוג מיוחד

 

 

 

זה התחיל בנסיעה לילית למכללת לוינסקי, אני כמובן לא יכולה לשכוח את הכניסה לאולם "מפוצץ" בנשים מכל הגילאים אשר מחכות לתורן, לעלות על המשקל. מולן עמדה מירי בלקין, אישה מלאת כריזמה, עוצמה וחינניות שבמשך שעה שלמה דיברה על מה אסור ומה מותר, באופן הומוריסטי וזורם שמאוד הפתיע אותי.

 

מיד הבנתי את משמעותה של דיאטה. זה נורא פשוט. כל מה שאני צריכה לעשות הוא לחשוב על מה נכנס לי לפה. להכין לעצמי תפריט ולאכול על פיו, זה הכל, כל כך פשוט. כך לפחות חשבתי.

 

כשחזרתי הביתה, הכנתי לעצמי צלחת שנראית כמו פרסומת לאוכל של סוסים, זה הכה בי, זה הרי אבסורד, זה כמו לחשוב בכל רגע ורגע על הנשימה שלך, הדבר הכי טבעי בעולם. האוכל שאני כל כך אוהבת, חייב להיות מדוד, מחושב ונטול כל רגש. מיותר לציין שלא עמדתי בדיאטה ונכנעתי לפיצות והפיתות עם השוקולד שרצו בערבי כיתה.

 

איך נראית בולימית ששכחה להקיא?

וכך, במשך שנים ארוכות הייתי הילדה העגולה והמצחיקה של השכבה. כשהגיע שלב העוררות המינית, פתאום הבנתי שהסיבה היחידה שבחורים מתקרבים היא כדי להגיע לחברות הרזות והיפות שלי וסופית הגעתי למסקנה שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים. בשלב הזה הבנתי שיש לי הפרעת אכילה, כזו שלא מפריעה לי לאכול.

 

הרגשתי שאני בולמית ששוכחת להקיא, או לחילופין אנורקסית שלא מאמינה במשטר נוקשה, ואני אסביר: התחלתי את הבוקר עם רצון עז להתחיל דיאטה. ארוחת הבוקר שלי כללה שתי פרוסות לחם קל ואיזה ממרח דיאטטי בין שתיהן. ומשם זה רק הלך והידרדר. בצהריים כל מה שעבר לידי נכנס לי לפה, ובערב כבר נראיתי בכלל כמי שעושה דיאטת השמנה. הדבר היחיד שהחזיק מעמד במשך יום שלם הם ייסורי המצפון "למה אכלתי את זה?" "כמה קלוריות יש בזה?" ו"איך לעזאזל אני אצליח להיכנס לג'ינס הזה?".

 

יצא לי לשמוע פעם בחורה שסבלה ממחלת האנורקסיה שאמרה משפט שמאוד הזדהיתי אתו: "כשאני אוכלת הרבה, אני ממש מרגישה את האיברים שלי בגוף גדלים". וזה בדיוק מה שהרגשתי רק שבניגוד אליה באמת "תקעתי" המבורגר, שבע קומות, עם גבינה, ביצה, בייקון, אבוקדו, מיונז וצ'יפס כפול.

 

סיבוב שני: הפעם אני אצליח

לאחר תקופה ארוכה של ייסורים הבנתי דבר אחד מאוד פשוט, אני חייבת מסגרת, בתשלום, רק כך אני עומדת ביעדים שלי, כבר הבנתם עם מי יש לכם עסק, נכון? לא הייתה מסגרת בעולם שלא שילמתי עליה. אין מכון כושר אחד באזור השרון שלא נרשמתי אליו והגעתי אליו פעמיים. בפעם הראשונה כדי להירשם ובפעם השנייה כדי לחדש את המנוי.

כל מה שרציתי הוא למצוא את הדיאטה שאוכל לחיות אתה לנצח. כזו שאקום אתה בבוקר ולא תגרום לי להישבר אלא להמשיך.

 

וזהו אחד הדברים שבשבילם שווה להתאמץ…

 

לפני חודשיים, אחרי שני לידות וכמה שנים יותר מאוחר ממה שייחלתי לעצמי, נפגשתי עם מירי שוב, בבית קפה בתל אביב. הפעם המפגש היה שונה, זה כנראה עניין של טיימינג. היא ישבה מולי. עדיין מצחיקה, לבבית ושנונה ותוך כדי שהיא אוכלת עוגת גבינה עם פירורים היא אמרה לי את המשפט הבא: "בכל יום חמישי אני מפנקת את עצמי עם עוגה,

מותר לי"

 

זה הדליק אותי כל כך ובעיקר הבהיר לי שאפשר לשמור, לחיות בריא, להיראות מצוין ולאכול מדי פעם את הדברים שאתה כל כך כמה אליהם. הקשבתי לכל מילה שמירי אמרה,  רשמתי ויישמתי.

 

עד לא מזמן, מהשעה חמש אחר הצהריים הייתי סוג של שואב אבק, כל מה שעבר לידי היה נכנס לי לפה. תירוצים לא היו חסרים לי. לפני לידה, אחרי לידה, עייפות, שני ילדים קטנים לטפל בהם אבל אז הגיע הרגע שנזכרתי שגם אני חשובה. הדיאטה הנוכחית שלי דוגלת באכילה נורמלית עד השעה 17:00. החל מהשעה הזו אני נמנעת מפחמימות וצורכת רק חלבונים עד ליום למחרת.

 

המשימה כבר לא נראית בלתי אפשרית

בהתחלה זה הרגיש ממש בלתי אפשרי, לעבור ליד צלחת ארוחת הערב של ביתי ולא לנשנש את הלחמנייה עם השוקולד, אבל כעבור שבוע ימים התחלתי להתרגל לנוסחה. מירי כמובן מסמסת ומחזקת לאורך כל הרגעים הקשים והיו כאלו. שניה לפני שבירה.

 

לפני שבוע, הגעתי שוב לאותו אולם מלא נשים, מכל הגילאים והמינים, מירי עדיין עומדת מולן, מצחיקה אותן, מדברת אל ליבן, מכירה אותן בשמן, בגילן, בעיסוקן, כל כך הופתעתי שעל אף הקבוצה הגדולה היחס כל כך אישי וחם, וכמו כולן בסיומה של הרצאה מרתקת על הרגלי התזונה שלנו עמדתי בתור למשקל וגיליתי שרזיתי שני קילו. פתאום ה'עוד כמה קילוגרמים מיותרים' נראים לי משימה לא כל כך מסובכת. נראה לי שהצלחתי והכי חשוב – אני מתחילה להיות מרוצה מעצמי.

תגובות (0)
הוסף תגובה