שש פעמים: ככה זה במציאות?

"לסרט הזה קוראים "שש פעמים" כי זה מה שהנפש יכולה להכיל", אומרת רונה סגל, "ידענו מראש שיהיו שם שש סצינות מרכזיות של אונס, אבל רק בחדר העריכה הבנו שהמקרה האחרון לוקח אותך למקרה נוסף, שביעי, ושאי אפשר להכיל את זה. היינו חייבים לעצור שם".

 

הגיבורה שלך, גילי, לא יכולה להכיל?

"לא, לא גילי. גילי יכולה להמשיך, והיא תמשיך עוד הרבה. הצופה לא יכול יותר".

זה נכון. גם את ששת מקרי האונס האלה כמעט בלתי אפשרי לשאת, והיו צופים שלא הצליחו. באחת ההקרנות בצפון יצאה סגל לסיבוב בזמן הסרט, ובשובה ראתה בכניסה לאולם שתי נשים שיצאו באמצע, אחת מהן בהתקף בכי שאי אפשר לטעות בו. בניסיון להקרין את הסרט לפני קבוצת בני נוער שנבחרו בקפידה התחילה אחת הבנות לדבר וסגל קלטה – כמעט באיחור – שהיא משחזרת פרטי אונס וחווה מחדש את הטראומה, בנוכחות חבריה. סגל מיהרה לעצור אותה. בהקרנות הראשונות היא עלתה לבמה לפני שהאורות כבו ונתנה "אזהרת טריגר", מסבירה שהסרט מכיל תכנים קשים שיכולים להציף חוויות של הצופים, בעיקר של הצופות. אף אחד לא יצא אחרי האזהרה, אבל רבים יצאו במשך ההקרנה.

 

צילום: יובל אצילי

 

"שש פעמים" יוצא להקרנות מסחריות ביום חמישי הזה אחרי שזכה בפרס אופיר ובשלושה פרסים בפסטיבל חיפה, אחד מהם קיבלה סגל, על התסריט. הוא מתאר כמה ימים בחייה של גילי, נערה מתבגרת, שמנסה להתקרב אל בחור שנדלקה עליו, ולמצוא את מקומה בבית הספר החדש שאליו עברה, לתוך חברה עשירה וסגורה. אבל לא רואים שם בית ספר, בקושי אור יום. גילי פוגשת את הנערים בשישה מקרים שונים, בסיטואציות שאליהן הם מזמנים אותה, והיחסים נהפכים לנצלניים יותר ויותר, הגיבורה ויחד אתה הסרט שוקעים לתוך אפילה. סגל והבמאי יונתן גורפינקל הצליחו לבנות עולם ריאליסטי, מדויק ומחריד. בימים שבהם סקס וקטינות ממלאים את הכותרות וסדר היום, התמונה הזאת היא בדיוק ההיפך מ"מסיבות החשק" המדוברות.

 

סגל: "הרבה נשים אומרות לי 'אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב ככה' – כבר יש מודעות אז נותנים איזו הסתייגות לפני – 'אבל למה היא לא עונה להם? למה היא ממשיכה לבוא? למה היא לא אומרת לא יותר חזק? למה היא מטומטמת? שנאתי אותה'. אבל גילי עוברת תהליך טבעי. זה תהליך רגשי שאשה שכל הזמן מותקפת עוברת. ברמה הרגשית, אם כל מה שהסביבה מאפשרת לך להיות זה מין – זה המנגנון שהכי הגיוני שיתפתח".

 

הפרומו לסרט "שש פעמים"

 

יש את תומר שהיא מאוהבת בו ומעביר אותה אל חברו עמרי, שמשתף בה את מי שמעוניין, ואז את שבת, שמגיע דרך עמרי אבל נראה שהוא היחיד שבאמת רוצה אותה – וכולם מובלים על ידי החולשות שלהם. מה עושים עם זה? אצל מי האחריות?

"כלום לא מנקה אותם. גם אם ברמה הרגשית אני יכולה לסלוח להם כמעט על הכל, ברמה המנטלית אני לא יכולה לסלוח להם על כלום. בתור תסריטאית אני חייבת להבין גם את הבנים. בתור אשה פמיניסטית יש לי משנה סדורה, והיא הרבה פחות סובלנית כלפיהם. תומר למשל הוא הזה שלא מתלכלך, פאסיבי, אבל האחריות שלו גדולה מאוד בעיני. כשהוא עומד בצומת של לבחור בין להגן על גילי לבין הרעות הגברית – הוא בוחר ברעות הגברית".

 

יש לו אפשרות אחרת?

"חברתית אנחנו טוענים שלא. הטענה הבסיסית היא נגד חברה שאחד המאפיינים המרכזיים שלה זה שאתה גבר רק אם אתה מזיין. אבל מיד אחר כך מגיעה גם האחריות האישית של הנער – אי אפשר לוותר על זה ואסור להפוך את כולם לקורבנות במידה שווה. זה משטיח וזה פשוט לא נכון. אין דרגה שווה של קורבנות".

 

מאיזו אפילה פנימית הגיע התסריט הזה? ולמה הסרט חייב להיות כל כך קשה לצפייה? להמשך הכתבה: המקום הכי חם בגהינום 

תגובות (0)
הוסף תגובה