רציתי לקבל את הגוף שלי בחזרה

שלום, קוראים לי חן שילוני ואני מכורה. מכורה לספורט. מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת לזוז, לעשות כושר. ספינינג, קיקבוקס, שיעורי אירובי – איזה שיעור וענף שלא תחשבו עליו, אני עשיתי את כולם. אני אוהבת את תחושת החיות שהכושר נותן עד כדי כך, שהחלטתי לא להיות רק מתעמלת אלא ללמוד להיות בעצמי מדריכת ספורט ופילאטיס.  

 

עוד באון לייף

 

 

היכולות האתלטיות אובחנו אצלי כבר בגיל צעיר וכשהייתי בת 16 הייתי אלופת הארץ בקפיצה לגובה, ממש כמו  אריק איינשטיין (אליו תמיד הרגשתי חיבור, כי שנינו נולדנו באותו תאריך, שנינו אוהבים להיות בבית ושנינו חובבים ספורט מכל הסוגים). איינשטין כתב פעם "שלוש, ארבע לעבודה" וזו בדיוק המנטרה שלי – חמש פעמים בשבוע אני בחדר כושר, מתאמנת באדיקות, בין אם אני חולה או בריאה, בין אם בחוץ שרב או סופה, ואם צריך אני מביאה בייביסיטר במיוחד. אז כפי שאתם רואים – וכפי שהצהרתי בהתחלה – אני חיה ונושמת ספורט.

 

אבל בכל זאת, היתה תקופה שבה ברגע אחד הפסקתי הכול, זה היה כשראיתי שני פסים אדומים על מקל בדיקה ביתית. ברגע שגיליתי שאני בהריון, הפסקתי להתאמן. לא יודעת להסביר בדיוק למה, פשוט פחדתי לפגוע ביצורית הקטנה שהתפתחה לי בבטן, והיא הרי חשובה לי יותר מהכל. כן, יותר מההתמכרות שלי לספורט. אפילו יותר מעצמי. כל החשיבה שלי השתנתה לקראת האימהות. ולמרות שהיה לי קשה בטירוף, ולרגעים חשבתי שאני משתגעת בלי להתעמל, התעקשתי שלא לזוז.

 

בשנייה עברתי מפול גז, לניוטרל, וכמובן שזה עשה אותי עצבנית, כאילו עשיתי את הדיאטה הכי קשה שיש. זה ממש היה סיוט. כל השנים האימונים שמרו אותי יציבה מבחינת המשקל, והופ, פאזת ה"מותר להשמין" נכנסה אל חיי, כי בוא נודה – ההתמכרות היתה לא רק לאנדרופינים, אלא גם לגוף חטוב ושרירי, שאין בו גרם מיותר. המחשבה שכל זה עומד להשתנות הלחיצה אותי בטירוף, אבל בכל פעם הזכרתי לעצמי למה אני עושה את זה ושהמטרה מקדשת את כל האמצעים. זה עזר לי להבין כבר מתחילת ההיריון שאני מתחילה תקופה חדשה בחיים. מכאן ואילך אני כבר לא יכולה לחשוב רק על מה שחן רוצה, כי אני כבר לא בראש הפירמידה, אלא יש מישהי אחרת שתופסת את מקומי. כך שבכל התקופה הקשה הזו, המחשבה על האימהות החזיקה וחיזקה אותי, ושמרה על השפיות.   

 

רצה הגורל וילדתי את בתי הבכורה בניתוח קיסרי, ולכן לא יכולתי לחזור לאימונים במשך שישה חודשים נוספים. אומנם יכולתי להתאמן במאמץ נמוך, אבל אין אצלי באמצע – זה או הכול או כלום, לכן העדפתי להישאר בבית מאשר להתאמן בחצי כוח. וככה יצא שכמעט שנה וחצי לא זזתי. סיוט כבר אמרתי?! יחד עם זאת, לא היה לי ספק שברגע שאוכל לחזור לעניינים, אחזור ביג טיים.  

 

 

אין לי מילים לתאר את התחושה, את האושר, את החיוך שעלה על פני כשחזרתי לסטודיו בפעם הראשונה אחרי הלידה. הרגשתי שהצבע חוזר לי לגוף. מן תחושת חיות כזו, תחושת הקלה – הגוף זוכר, הכול עובד, הגלגלים מתחילים לנוע. גם אם הייתי קצת חלודה בהתחלה, לא נתתי לעצמי לרגע לעצור או להילחץ. לא ראיתי את הקושי, ראיתי את האתגר. רציתי להחזיר לעצמי את הגמישות, את השרירים בבטן, לקבל את הגוף שלי כמה שיותר מהר. וזה לקח לי חודש.   

 

היום, אני אוהבת את הגוף שלי כמו שהוא אחרי הלידה, יותר מאשר לפני ההריון. אני עושה הרבה יוגה, שעושה נפלאות לגוף הנשי, מפסלת אותו ומאריכה מאוד את היציבה. אני ממש מרגישה כמו רקדנית. חווית הלידה וההורות שינתה את התפיסה שלי לגבי הכול. הבנתי שעכשיו אני מקריבה את כל כולי בשביל מישהו אחר. אני כבר לא בראש סולם העדיפויות, ולכן קורה שאני מפסידה שיעור יוגה כי הקטנה שלי חולה. עם זאת אני לא מוותרת לעצמי, כי מבחינתי לתרגל יוגה זה כמו ספא. היוגה מרגיעה אותי הרבה יותר מכל סיגריה או כוס יין, ולכן אם אני לא יכולה לצאת, אני מביאה את מזרון היוגה ועושה תרגילים בסלון. אני חייבת לעצמי את זה, ואם אני חייבת את זה לעצמי, אז אני בטוחה שכל אמא אחרת חייבת את זה לעצמה. אז נו, את עדיין על הספה? 

 

 

חן שילוני קיבלה ערכת התנסות של always infinity– התחבושת החדשה שעומדת באתגרים הקשים ביותר שלך

תגובות (0)
הוסף תגובה