שירז טל: הדוגמנית ששווה חסה זה לא אני

בגיל 39 אני אמא במשרה מלאה, שותפה בחברת הפקות ומרגישה את המערכות שלי עובדות ומשומנות היטב, אולי יותר טוב מאי פעם. אני מרגישה ספורטיבית, בלי להזיע בטירוף, או לקרוע את הטוכעס וכל זה גם מבלי להיות חסידה גדולה של דיאטות. את מיתוס הדוגמנית שווה חסה תשימו בצד, אצלי זה לא עובד. אני אוהבת לפרגן לעצמי מתוקים, מטוגנים וארוחות טובות. 

 

עוד באון לייף:

 

אתם בטח חושבים לעצמכם שכדי לאכול מה שרוצים, חייבים לעשות ספורט כל היום, אז קודם כל בואו נבהיר דבר אחד: זה לא הולך להיות טור שקורא לכם לעשות ספורט, כי גם אני לא עושה ספורט. אני פשוט עושה את מה שאני אוהבת, ואפשר לקרוא לזה תחביב או סוג של בילוי. אני משתדלת ליהנות מכל דבר שאני עושה בחיים, אז למה שאני אזנח את המוטו שלי כשמדובר בפעילות גופנית?

 

קרדיט צילום: שירז טל

 

הרומן שלי עם כושר התחיל בגיל עשרים, כשנסעתי לניו-יורק לעבוד כדוגמנית. בחורה צעירה שרוצה לטרוף את העולם. גרתי אז ליד מכון כושר ובכל פעם שעברתי לידו, הצצתי פנימה. עד אז לא  ממש התעסקתי בספורט באופן מסודר (פרט לאפיזודת בלט כושלת שהסתיימה לה מהר). לבסוף החלטתי להירשם לחדר כושר – לא בגלל שרציתי להיות חטובה יותר, אלא בגלל המדריך. התחלתי לעבוד קצת על שרירים, קצת על משקולות ומאוד נהניתי ממה שזה נותן לגוף שלי ולנפש, מה שהתחיל כהתלהבות ממאמן חתיך הפך לספורט ושגרת חיים.

 

קארטה קיד עם ריבועים בבטן

את כל האגרסיות שהיו לי, הוצאתי באימונים, ואז הבנתי שאפשר להשתדרג לקארטה. בקרבות ובאימונים מצאתי פורקן להיפראקטיביות שלי. בתקופה ההיא, הייתי צריכה להוציא המון המון אנרגיות וקארטה היתה דרך מעולה לנתב את כל האקשן שהיה בתוכי למקום טוב. וככה, בבקרים הלכתי על מסלולים ובערב הייתי קארטה קיד. נכנסתי למסגרת של משמעת וסדר, ולא משנה מה עברתי בחוץ, אל מזרן האימונים נכנסתי נקי. באותה תקופה הייתי חזקה ועם ריבועים בבטן, ובשביל ילדה טובה נתניה שחיה לבד בעיר החטאים, זה יתרון עצום. לצערי, התלהבתי קצת יותר מדי, ובניסיון לשבור ערימת עצים שברתי את היד. וככה מקארטה עברתי לאגרוף. בשיעורים למדתי טכניקות של לחימה, הגנה עצמית וגמישות, זה נתן לי הרבה: גם שחרור של אדרנלין, גם זה  עזר לי להיכנס לפוקוס. מרוב שנהניתי לא חשבתי על זה יותר מדי, עד שמישהי נכנסה בי ממש חזק במהלך קרב, ויצאתי משם עם עין כחולה. עם הפנס הזה עוד העזתי להגיע לאודישן של ויקטוריה'ס סיקרטס. מיותר לציין שהם לא ראו את זה בעין יפה.

 

את הטניס גיליתי אחרי הריון ועשרים ושניים קילוגרמים ממש מיותרים. הטניס היה שילוב מנצח של משחק תחרותי וכיפי, עם חיזוק ההגוף ושריפת קלוריות. הכול בו מושלם חוץ מפרט קטן – רצים בלי הפסקה. אחרי השיעור מצאתי את עצמי נשארת בלי אוויר בכלל. ניסיתי לדלג על שלב הריצה ולשלוח אל הכדור את הזרועות הארוכות שלי, במקום לעשות עבודה עם הרגליים (עד היום המאמן טניס צוחק עלי), אבל זה לא עזר. הבנתי שראוי שאשפר את סיבולת לב הריאה שלי והתחלתי להתאמן על הריצה. התחלתי בקטן ובכל פעם הוספתי עוד חמש דקות. היום אני מאוד גאה בעצמי, כי אני כבר רצה חצי שעה פעמיים בשבוע, וזה שחרור אמתי.

 

המאהב החדש

החל מהחודש האחרון יש לי קראש חדש – ספינינג. תמיד שמעתי את המוזיקה שיוצאת מחדר הספינינג, אבל אף פעם לא נכנסתי אליו. בפעם הראשונה שהעזתי, הבנתי שמדובר בשעה של דיווש אינטנסיבי בחושך ובפול ווליום. מאז אני יוצאת מהשיעור עם חיוך דבילי וככה מתחילה את היום שלי.

 

קרדיט צילום: שירז טל

 

כפי שאתם מבינים, אני כל הזמן נודדת בין סגנונות, אבל בכל אחת מהפאזות האלו אני תמיד מקפידה לשלב גם חדר כושר עם מאמן אישי. מאמן אישי – ותקשיבו לי כי זו עצה ששווה כל שקל – זה הדבר שהכי עוזר להיכנס לכושר ולהתמיד בו. הידיעה שמישהו מפקח עליך ומצפה לך מאוד מדרבנת ודוחפת להמשיך הלאה. ברגע שאת קובעת שעה כבר לא נעים לך להבריז,  ומרגע זה את לא צריכה לחשוב יותר מדי. המאמן חושב בשבילך, בונה לך תכנית אימונים ולא מוותר. היום אני יכולה לספר בגאווה שיש לי את אותו מאמן כבר 12 שנה. כזה שמכיר את כל הקיטורים שלי, מכיר את  הגוף שלי ואת מה שאני אוהבת לעשות וגם את מה שפחות.

 

למעט האימונים שלי עם מאמן הכושר, אני לא מאמינה בנישואים קתוליים. אני כל הזמן בודקת ומחליפה. וכשנמאס לי ובא לי לנסות משהו חדש, אני עוברת הלאה וזונחת את התחביב, בלי יותר מידי סנטימנטים. המטרה היא להזיז את הגוף שלוש פעמים בשבוע, והכי חשוב – ליהנות. הרי ברגע שאנחנו נהנות, תמיד נרצה לעשות את זה ואם זה ייחשב לסבל – למה שנרצה לפנות לזה זמן?

 

שירז טל קיבלה ערכת התנסות של always infinity– התחבושת החדשה שעומדת באתגרים הקשים ביותר שלך

תגובות (0)
הוסף תגובה