כשעילי נפטר ידעתי שהנשמה שלו פורחת ושמחה

מי שיסתכל מבחוץ על סיגל אחיטוב (42) יתקשה לראות את השינוי שהיא עברה בעשור האחרון. מאישה שלא סוטה מילימטר מהיעדים שהחברה מציבה, קפדנית עד כדי אובססיה, סגורה ואפורה, היא הפכה לאישה פורחת, רכה יותר, שהולכת בעקבות החלומות שלה. באופן אירוני, מה שהכניס בה תחושה של חיות מחודשת היה דווקא מות עילי בנה – אירוע אותו היא חזתה כבר מרגע לידתו, ארבע שנים לפני כן. בפגישה עם אפרת אצ'רקן, מאפרת לייף, היא משתפת בתהפוכות שעברו על חייה וכיצד השפיעו עליה:

 

 

"הכול אצלי בחיים היה מאוד מאוד מהר. בגיל 16 התחלתי כבר תואר ראשון במקביל ללימודים, ככה שבגיל 20, תוך כדי קורס קצינות, כבר היה לי תואר ראשון", מספרת סיגל אחיטוב על החיים במסלול המהיר. עם זאת, במקביל ללימודים ולעבודה, היא תמיד חיפשה להרחיב את הנפש עם שיטות ריפוי שונות. ככה היא גם הגיע לכירולוגיה – שיטת אבחון דרך כף היד.

 

עוד באון לייף:

 

"כשמישהו מנבא לך את אורך החיים לפי קו החיים הוא לא כירולוג – הוא שרלטן", קובעת סיגל. "אין דרך לנבא אורך חיים. יש דרך לראות דרך קו החיים את איכות החיים, את הקונסטיטוציה, את החוסן, את הוויטליות. חולשה בקו החיים תעיד על כך שיש לקות, חולי, או משבר. אבל אף אחד לא באמת יכול לנבא את כמה זמן נשאר לחיות".

 

ומי כמוה יודעת את זה. מיד אחרי לידת בנה השני עילי, כשהוא עוד היה מחובר אליה עם חבל הטבור, סיגל הסתכלה על כפות ידיו וראתה פרמטרים שלא צריכים להיות אצל ילוד בריא. "אמרתי לבעלי שעילי כנראה הגיע להיות אורח". במהלך החודשים הראשונים, נראה היה שעילי תינוק בריא לגמרי, אבל סיגל בכל זאת התעקשה שמשהו לא בסדר איתו.

"אני ראיתי, למשל, שהגדילה במשקל לא הייתה תקינה, ואחות טיפת חלב אמרה: 'זה בסדר, זה בסולם'. אני גם ראיתי שבהיקף ראש זה גם לא בדיוק בסדר, אבל הרגיעו אותי שהכול בעקומות". רק כשעילי קיבל חיסון בגיל שנה וחודשיים, החל מצבו להידרדר. "אני ידעתי שהחיסון היה רק קטליזטור, לכן אני גם לא יוצאת באיזה שהוא מסע הכפשות נגד החיסונים". החיסון עורר למעשה תסמונת נדירה שהיתה בגופו של עילי ושהיתה יכולה להיות מטופלת בקלות. למרבה הצער, עילי לא הובחן. במשך שנתיים וחצי מצבו הלך והדרדר, ובמשך הזמן הזה ניסתה סיגל להילחם בכל החזיתות. "זה היה תהליך לא אנושי. להתפצל. להיות ביום בתזזית, לנהל אנשים, ללבוש חליפה, לעמוד בפרזנטציות, להראות שהכול בסדר. יש הרבה מאוד גברים, אז צריך להראות להם ששום דבר לא משפיע עליך, כי את אמא ואת גם אישה, אבל את לא היסטרית. לצד זה הוספתי עוד לימודים".

 

באחד הימים, החליטה סיגל לקחת חופש. "שנים לא לקחתי חופש, אבל ביום הזה משום מה החלטתי לקחת חופש. עילי ישן בלול ואחרי כמה זמן נכנסתי אליו לחדר וגיליתי שהוא קר". וכך, בגיל שלוש שנים ועשרה חודשים, עילי מת בזרועותיה של אמו. באותו רגע החליטה סיגל לעזוב את חייה הקודמים, ובעצם – להתחיל לחיות באמת. "כשעילי נפטר ידעתי שהוא בקבר, אבל שהנשמה שלו הכי פורחת והכי שמחה, הרבה יותר משהיא היתה בגוף המרקיב שלו. ולכן גם אני רוצה לחיות ולשמוח".

 

באותו רגע החליטה סיגל לעזוב את עבודתה ולהתמקד בכירולוגיה. "פה נולד המקצוע החדש שלי. פה חיברתי את המקום שבו אני רוצה להביא מזור, להגיע לאותן נקודות, לאותם חסמים אדומים שאני אבחנתי. לא כי אני אמא היסטרית, אלא כי יש לי עוד חושים שמאפשרים לי לראות אותם. אני התחלתי בעצם לחיות ברגע שעילי מת. וזה בהרבה מאוד אספקטים. אנשים שפוגשים אותי היום אומרים: 'את נראית אחרת לגמרי, משהו התרכך בפנים'. הייתי אז מאוד מאד רזה, על גבול האנורקסיה. היה בי משהו מאוד זוויתי, שכלתני, קר, ניהולי. פתאום התחלתי לראות שהחיים הם ממש לא דיכוטומיים. שיש בהם הרבה גוונים".

תגובות (0)
הוסף תגובה