2013: השנה בה כולנו דיברנו על תקיפות מיניות

כמדי שנה, בפרוס עלינו דצמבר ומריבות ה"סילבסטר היה אנטישמי" הטפשיות, מגיעים סיכומי השנה במיליון נושאים ותתי נושאים שונים. אם אני צריכה לחשוב על האירוע הכי גדול, מהפכני ומרגש של השנה מבחינתי, אני נאלצת להודות שמדובר בפוסט פייסבוק. שניים, ליתר דיוק. אחד של ח"כ מרב מיכאלי והשני של ח"כ תמר זנדברג. מדובר בפוסט כמעט זהה, שכותרתו היתה "מאמינות למתלוננות".

 

עוד באון לייף:

 

זה קרה ביוני, בדיוק באמצע השנה. שתי פעילות חברתיות בולטות, ספיר סלוצקר עמראן וכרמן אלמקייס עמוס, התלוננו כי מספר שוטרים הטרידו אותן מינית בהפגנה מול ביתו של שר האוצר יאיר לפיד. מובן שהתגובה האוטומטית בכלי התקשורת הייתה מחול האשמת הקורבן הרגיל, מי בכלל ציפה לשמוע משהו אחר, ועוד כשמדובר בשוטרים. בנוסף, אלמקייס התלוננה על הטרדה מינית מצד שוטר זמן קצר לפני כן, במסיבה ב"בית אחותי", מה שהוביל למסקנה הברורה כי אלמקייס היא מתלוננת ומעלילה סדרתית ולא, חלילה, ששוטרים מנצלים את מעמדם באופן שיטתי כדי להפעיל אלימות מינית על מפגינות, ממש כשם שהם מפעילים אלימות שאינה מינית על מפגינים.

 

ואז, יומיים או שלושה מאוחר יותר, פרסמו זנדברג ומיכאלי בעמוד הפייסבוק שלהן, בהפרש של פחות משעה, פוסט בו הן מכריזות כי הן מאמינות למתלוננות. במילים האלה ממש. חברות כנסת, נציגות המשטר, מאמינות לנשים המתלוננות על הטרדה מינית מצד שוטרים. קשה להסביר עד כמה הדבר מהפכני. בעולם בו התרגלנו כל כך להאשמת נשים באלימות המינית כלפיהן, בעולם בו שוטרים אף פעם לא נדרשים לאחריות על האלימות שהם מפעילים, בעולם בו ברור לכולנו, שוטרים ומפגינות כאחד, שמעשה כזה יושתק מיד – אנחנו קמות בוקר אחד ומתעוררות למציאות כזאת, חדשה, מתעוררות לעולם בו שתי חברות כנסת מכריזות בפומבי על תמיכתן המלאה במתלוננות. מהפכה, לא פחות.

 

המקרה הזה מייצג, לטעמי, מהלך גדול ורחב יותר שהגיע השנה לשיא. מצד אחד, מתעוררת התחושה שהאלימות המינית התגברה השנה. כל כך הרבה מקרים קשים, כל כך הרבה אלימות, כל כך הרבה תלונות ורעש בתקשורת. עם או בלי הרשעות, הנושא לא יורד מסדר היום הציבורי: עמנואל רוזןאייל גולן, בנות 14, גיל ההסכמה, בני טובים רעים, "שש פעמים", אחת מתוך אחת. כאילו שהעולם הפך למקום רווי באלימות מינית ובתלונות ודיונים עליה. מצד שני, כל כך הרבה תלונות ודיונים על אחד הפשעים הכי נפוצים בעולם, וללא ספק המושתק שבהם, זה לא דבר של מה בכך. העולם תמיד היה רווי באלימות מינית, אלא שעכשיו כולם, ולא רק נשים, נאלצים להכיר בעובדה הזאת. אני לא חושבת שהעולם אלים יותר מפעם, אלא שאנחנו לומדים להבחין בין מיניות לאלימות, ולהרים קול צעקה כשהאחרונה מתקיימת. 

 

אלימות מינית כאמצעי לדיכוי מפגינות

שלושה שוטרים הפילו אותי, דחפו לי את הראש לרצפה, נגעו בי באיברים מוצנעים והשאירו לי חבלות על הגוף. ספיר סלוצקר-עמראן העירה לשוטר שהטריד אותה מינית וסיימה במעצר

 

לכתבה המלאה

 

 

על אף כל הדיון סביב פורנו והנוער של היום, המספרים לא השתנו הרבה. אולי האופי של המקרים מעט שונה, אמצעים חדשים להפעלת כוח ואלימות נכנסו למשוואה, אבל בסופו של דבר, תרבות האונס לא נולדה אתמול. ממש לא. מה שהשתנה הוא עצם קיומו של הדיון הציבורי והאופי שלו. אלימות מינית היא נורמה חברתית, ויש לנצח אותה במגרש הזה, ולא בשדה המשפטי. למעשה, החקיקה בישראל בנושא היא מהמתקדמות בעולם, אלה רק הנורמות שלנו שמפגרות כל כך מאחור. הבעיה אינה בחוק, אלא בתחושת ה"מגיע ומותר לי" (והיא, אגב, זאת שהכניסה את משה קצב לכלא, בסופו של דבר), בשילוב עם תחושות האשמה והבושה, שגורמות לרובנו לשתוק. השילוב הזה הוא שמוליד כל כך הרבה אלימות, ובו צריך להילחם. והתופעה הזאת, של הדיבור על אלימות מינית, היא אחת הזירות החשובות ביותר. לא עוד הגנה לתוקפים בחסות בושה, אשמה והשתקה. 

 

מקרה עמנואל רוזן כבר לא יסתיים בהרשעה. ועדיין, הוא הצליח להוליד דיון קצת אחר על נורמות התנהגות מקובלות, ומה אנחנו מוכנות ומוכנים לקבל. לא עוד גברים שובבים ופלרטטנים שמותר להם הכל. יש דרך להתנהג, וצריך להשמיע קול כשדברים כאלה קורים. צריך, ועכשיו גם מותר. מקרה אייל גולן טרם הסתיים, אבל הוא הוליד דיון ציבורי על גיל ההסכמה. הדיון עדיין רחוק מלהתנהל כפי שהוא אמור ("חשבתי שהיא בת 17" זה ה"רק צוחקים איתך" החדש, כי בנות 17 מותר לגמרי לאנוס, כמובן), אבל לפחות הוא מתנהל. הסרט "שש פעמים", שיצא בתיזמון מושלם, בשיאו של הדיון הציבורי סביב הפרשה הזאת, הצליח סוף סוף להציג את נקודת המבט שאנחנו לעולם לא זוכים לראות, של הנערות, ולהציג מראה בפניהם של כל הנהנים והמרוויחים מתרבות האונס, ואלה המגינים עליה. מהפכה, לא פחות. 

 

באשר ל"בני הטובים", היפים והנעימים, אני לא יכולה שלא לחשוב על הנערה ההיא, שהתבגרה להיות האישה ההיא, שהתאבדה לפני כשנה בקנדה. תושבת השרון לשעבר, שעברה אונס קבוצתי בתיכון בו למדה. אם אני מזהה נכון את המקרה, הוא קרה בתיכון שלי, תיכון "אלון" ברמת השרון. הם הפיצו תמונות שלה שהיא שלחה לחבר שלה, הם ניצלו וסחטו אותה, קבוצה נבזית של נערים שחשבו שמגיע להם הכל, בני טובים. כבר הייתי אחרי הצבא, עבדתי בשדה התעופה, חסכתי כסף לטיול. עבדו איתי כמה נשים מבוגרות, תושבות רמת השרון, ואני זוכרת ששמעתי אותן מדברות על המקרה. "גבר זה גבר ויש לו צרכים", "ככה זה בנים", "איזה בנות מתנהגות ככה" הן אמרו. לא היו לי אז את הכוחות להיכנס לדיון איתן מבלי להתעצבן ולריב, אז שתקתי. ממילא זה מה שכולם אמרו אז. היום הם אולי היו מפיצים את התמונות יותר בקלות, אבל הדיון היה מתנהל אחרת לגמרי. ככה לפחות נדמה לי, או שאולי ככה אני רוצה להאמין.

תגובות (0)
הוסף תגובה