אישה, כמה את שווה באמת?

המטה למאבק בסחר בנשים ומשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי יוצאים בקמפיין שישאיר את העוברים ושבים בדיזינגוף סנטר פעורי פה. כחלק ממהלך חברתי שנועד למגר את תופעת   human trafficking בישראל.

מתוך הידיעה ב"אייס" – אתר ענף הפרסום הישראלי.

מחירה של קטיה קרוב ל- 39,000 ?. את קטיה מוכרים בזול כי היא אישה הנסחרת באופן "רשמי", במסגרת קמפיין המחאה נגד סחר בבני אדם שיצרו משרד "שלמור אבנון עמיחי" והקואליציה נגד סחר בנשים.

לא במקרה הם מגדירים את הסחר בנשים כ – human trafficking ולא women trafficking. מה שלא מוזכר בכותרת – הוא למעשה הטקסט הסמוי העתיק ביותר בעולם להבהרת מהותן הקולקטיבית של נשים, כמוצר שימושי ועובר לסוחר.

הסתובבתי בין מבוכי עשרות האימיילים של מריבת ענק ומחאה מלודרמטית עתירת סיסמאות של התפוצה הפמיניסטית נגד קמפיין חלון הראווה (אותה תפוצה ששתקה, אגב, לנוכח הטרדות מיניות מאסיביות של פעילות שמאל (וחשבתי לעצמי: מה המחיר שלי בחלון הראווה? כנראה שיותר גבוה משל קטיה, כי אני יכולה להתווכח עליו. פעם, נדון השווי שלי ושל רהיטי הבית באותו סוג שיח מסחרי. היום, הרהיט למדה לדבר. קטיה לעומתי, לפחות בתפיסת הקמפיין, היא עדיין חפץ, כפפה שמיועדת לאיבר ספציפי בגוף הקונה.

קטיה לא מוחה על סחירותה כי היא מושתקת, על ידי אדנות כל העוסקים בה ללא יוצא מן הכלל – הקואליציה, משרד הפרסום והחתומות על העצומה הפמיניסטית נגד הקמפיין. זכויות האדם שלה? פחחח…. היא רוסייה, יפה, חטובה, ומשולמת פחות מערכה כמוצר מיני ופחות מערכה כאדם, כי מישהו צריך להרוויח ממנה – מין, כסף או מוניטין:

הקמפיין הגיע רחוק – ואף סוקר ב-CNN. אני מניחה שזוהי תמורה שווה ליוצריו, וגם חותמות העצומה נגדו חשות מן הסתם שפעלו פעולה משמעותית למען נשים. קטיה היא הנסחרת הסטריאוטיפית ביותר שיש, והעמדתה בקמפיין מדגימה היטב את אפסותו הקריאטיבית של עולם הפרסום הישראלי ושל כולנו כחברה נטולת מודעות עצמית מגדרית – מראשון הגברים השוביניסטים ועד לאחרונת הפעילות הפמיניסטיות.

שחרור נשים או דיכוי מחדש?

ישבתי לכתוב על קמפיין חלון הראווה, כי הוא לא לבד, ומייצג תפיסה רווחת שמעלה על נס את שחרורן של נשים מעול דיכויין בעולם גברי, באותם כלים של הדיכוי עצמו.

לצדו רץ בפייסבוק קמפיין שבו מתבקשות נשים לכתוב סטטוס על איפה הן אוהבות את זה, מבלי לציין ש"זה" הוא התיק שלהן. בבחינת – סקס זמין מוכר רעיונות יותר טוב מהרעיון עצמו. מסתבר שכדאי לעשות שימוש בהשמשת אברי המין הנשיים כדי לעורר מודעות למחלות באותם איברים (במקרה זה – סרטן השד), כי אין כמו רמיזה בוטה לסכנת היכחדותו של הצעצוע, כדי לעורר גברים להכניס את היד לכיס העמוק שלהם ולהפריש מתוכו כמה גרושים למניעת סרטן השד.

וזה באמת כמה גרושים, יחסית לתקציב המחקר העולמי. לא פלא שדווקא סרטן השד זוכה להם, ולא עשרות תופעות פיזיולוגיות מעיקות ומסכנות חיים של נשים, שאינן זוכות למחקר או פיתוח תרופות.

המפרסמים איבדו מזמן את הקריאטיביות

אין הבדל בין שימור התשוקה הגברית למין זמין כדי לעורר מודעות לסרטן השד, לבין הדרייב להציג דווקא את קטיה, מבין כל הנשים הנסחרות: ומה עם נשים שיולדות המון ילדים במצוות הרב או הבעל? ומה עם מהגרות עבודה? אלו פחות זמינות למימוש תשוקות גבריות ולכן לא ראויות למקום בחלון הראווה של שלמור אבנון עמיחי?

הרי לו העמידו בחלון הראווה בדיזינגוף סנטר נשים מן היישוב, אלו שקמות בבוקר לאחר שנתנו שירותי מין (כן, אני יודעת – מאהבה…) לבעליהן, כדי להעיר ולהזין את הילדים רגע לפני שהן רצות לעמל יומן, ממנו הן שבות קצרות נשימה כדי לתת מגוון רחב של שירותים שאיש לא מייחס להם תג מחיר. כל הנשים הללו שהמושג "כפל תפקידים" הוא מציאות חייהן, והן מקבלות בתפקיד אחד 40% בממוצע פחות מהגבר שלצדן ובשני שום דבר (בדיוק כמו קטיה). כל הנשים הללו, שעבורן הקפלים בבטן ועודפי המשקל בישבן, הם מגדירי-האני, המהווים את קו פרשת המים שבין להיות "נחשקת" במושגי היצע וביקוש לבין להיות מוצר חסר ערך.

לו היו שלמור אבנון עמיחי שמים דווקא את הנשים הללו בחלון הראווה בדיזינגוף סנטר, כי אז לא היו יוצאים כמי שבאו לברך ויצאו מקללים. כי סחר בנשים הוא תופעה גלובלית רחבה ורוב נשות העולם נסחרות, לא רק קטיה. ניתן היה למחות נגד הסחר הבוטה בקטיה, דרך ההבנה הזו.

משרדי הפרסום הם לב ליבה של ההתייחסות אל הפרט כאל רובוט עם לוח הפעלה. נלחץ על הכפתור האדום – הפרט יחשוב כך. נלחץ על הכחול – הוא יתעניין ממעמקי חלציו במחשבה שיש לחתום על עצומה נגד הסחר בגופה ונשמתה של קטיה.

ההבנה הכואבת שזהו המצב, חלחלה בי שלושה חודשים לפני פרשת רמדיה, כשמתוך אינסטינקט קראתי לנשים לא לרכוש רמדיה לילדיהן כי מי שמזלזל באימהות בפרסום – מזלזל גם בפס הייצור. כשהסתבר לי עד כמה צדקתי, רכשתי לי בכך עוד כלי להבנת משמעותם ההרסנית של שני הקמפיינים העכשוויים על מעמדן של נשים בישראל. אנחנו לא רק מוחפצות בפרסום – אלא בכלל. הקמפיינים של משרדי הפרסום הם חלון הראווה בו מוצב מעמדנו כנשים בחברה.

המפרסמים ומשרדי הפרסום, איבדו כבר מזמן את הקריאטיביות ובמקום לייצר דפוסים חברתיים, רגש, צרכים ואהבות – הם נתלים על משענת הקנה הרצוץ של מה שקיים וממירים את הקריאטיביות בסוג של יצירת חזות אסתטית (גם זה שאלה של טעם, כמובן) לעקרונות הפטריארכליים והקפיטליסטים הפשטניים ביותר של היצע וביקוש, חזק וגלובלי מול חלש/ה ופרטנית המופרדת ממקורות כוח אפשריים.

חשיבה גברית לעורר את הזעזוע

לשלמור אבנון עמיחי היה רעיון פרסומי מבריק שהוכחד על ידי בינוניות קריאטיבית וכנראה חוסר יכולת (או אולי נכונות?) לוותר על פריבילגיות מגדריות של שני המינים, כדי להפוך אותו לקמפיין יצירתי, משנה דפוסי חשיבה וטוב.

למי שיצרו את קמפיין התיק, היה רעיון יפה של האנשת הפרט רק שבדרך הן נפלו לאותו בור ספיגה עתיק בו הוצבו, לצד קטיה, מאות נשים בחינם בחלון הראווה הוירטואלי, אפילו ללא תג מחיר. הנשים המגדירות את עצמן פמיניסטיות, שפכו את התינוקת עם המים ויצקו לאותו בור ספיגה את ההוכחה הניצחת לכל ארכיטיפ דכאני של "נשים דעתן קלה" (לפחות לא עמוקה במיוחד) שנגדו הן מוחות. ככה נראה Backlash  (גל חוזר – נסיגה חברתית במעמדן של נשים לאחר תקופת הישגים, כשבדר"כ יש שיתוף פעולה בין נשים לגברים בייצורו).

ח"כ אורית זוארץ ענתה לחותמות על העצומה נגד הקמפיין, שהקמפיין ענה לנדרש ממנו – הוא זעזע והביא לחתימה המונית על עצומה נגד סחר בנשים. אין לי ספק שחשיבה גברית יודעת לעשות שימוש אינסטרומנטלי בדברים הרגישים ביותר על מנת להשיג תוצאה. אין רע בלי טוב.

לאתר: "במחשבה שנייה"

לבלוג: של חנה בית הלחמי: "האישי הוא הפוליטי"