2 הסודות הקטנים שעזרו לי לשמור על המשקל. הבלוג של מירי בלקין

ההשמנה היא סיפור חיי. נולדתי במשקל של ארבעה ק"ג. ומאז, אף יום בחיים לא הייתי רזה – על פי טבלאות משרד הבריאות. גדלתי בבית ספרדי חם: קטניות ופחמימות היו עיקר המזונות שהונחו תמיד על השולחן והם אלו ששיחקו תפקיד מרכזי בהנצחת ההשמנה שלי. כשבכיתי, אמא שלי הייתה טוחנת אגוזים עם סוכר ויוצרת מרציפן ביתי שהיה מעין מוצץ עבורי. ככה נרגעתי, עם המתוק.  

 

כשהתבגרתי, הפכתי ליפה. יפה אבל שמנה. היה לי חוסר ביטחון נוראי. זה שהייתי שמנה העיב על כל שנות ילדותי. לא היו לי בגדים יפים. ואפשר לראות בתמונות שאני תמיד עומדת באמצע ונראית גדולה לעומת בנות הדודות הרזות.

 

ילדים שמנים זו בעיה משפחתית

היום, המודעות גדלה, לטוב ולרע. קמפיינים גדולים קוראים להורים להילחם בהשמנת יתר אצל ילדים, אבל בדרך הם גם מעליבים. אני פוגשת ילדים שמנים ואני בטוחה ומרגישה שבתוך תוכם הם היו רוצים להיות רזים. הנושא של דימוי הגוף מלווה אותנו מהרגע שהחברה מתחילה לשים לב אלינו. אני מכירה ילדים שיוותרו על מסיבות בריכה או על הים רק כדי לא ללבוש בגד ים. גם לי לקח הרבה מאוד שנים להתגבר על רגשי הנחיתות ולקבל את עצמי כמו שאני.

 

בעיניי, כל מה שעושים להעלאת המודעות בתהליך ההרזיה, חייב להיות חלק משגרה חדשה של משפחה שלמה. גם אם רק אחד מבני המשפחה מחליט לעשות שינוי רצוי שכל המשפחה תתגייס לטובת העניין.

 

האחראים על חינוך הרגלי אכילה אלו רק ההורים. אי אפשר לצפות מהילדים לסגל לעצמם הרגלי אכילה בלי תמיכת ההורים. הם אלו שצריכים לדאוג שגם בשעות שהילד לא נמצא בבית הוא יזכה לאוכל מזין ולא משמין. התמיכה המשפחתית היא קריטית.

 

העוגן של חיי

בלי אריה ובלי התמיכה של הילדים הייתי מרגישה לבד וכנראה שלא הייתי מחזיקה מעמד. יש לי את החוקים שלי, אבל המשפחה שלי לגמרי תומכת בי: אני לא אופה כבר כמה עשורים כי זה עקב אכילס שלי והילדים שלי מבינים ומקבלים. אני מרשה לעצמי לשבת בבית קפה. אם היה לי את זה בבית היה לי קשה. החטאים הם האכילה בחוץ והקטע של בית קפה עם חברות מדי פעם.

 

אז נכון, הורדתי מאז 30 ק"ג ואני מרגישה שאני נראית נהדר אבל גם אני לא הגעתי למשקל היעד שלי ואני חיה עם זה בשלום.

 

זו לא האיכות. זו הכמות

כשעושים דיאטה, מדברים תמיד על שינוי בהרגלי התזונה. ארוחות בריאות יותר, פחות פחמימות וסוכרים. צריך להבין שלאנשים שמנים יש עניין עם כמויות. הם אוכלים יותר מה- כל ובזה צריך לטפל. בדיוק כמו טיפול בשיניים, אקנה או פזילה. ככה צריך להתייחס לבעיות השמנה ולבעיות שיוצרת ההשמנה. מעבר לבריאות הפיזית קיימת הבריאות הנפשית. אדם ובוודאי ילד צריך להרגיש נוח עם עצמו.

 

רוב האנשים שבאים אליי לחוגים, הם שמנים, לא מרגישים נוח בתוך הגוף שלהם. כשהם מתחילים לרדת הם צוברים בטחון במקביל. פתאום הנשים לובשות מכנסיים צמודים, הגברים חוגרים חגורה והשינויים גדולים מאוד גם אם איטיים. השליטה חוזרת לידיים שלהם והאוכל מפסיק לנהל להם את החיים. לאוכל שפה משלו ואנחנו צריכים ללמוד לנטרל אותו. קחו למשל את אודיה קורן ,שביקשה בתחילת התהליך להיפטר מכמה קילוגרמים בודדים, עוברת את התהליך בצורה מאוד איטית ומבוקרת וזו בדיוק הדרך להצלחה.

 

הדימוי העצמי שלכם – בידיים שלכם

וזכרו – היופי הוא בעיניי המתבונן ותמיד יהיו אנשים שיבקרו אותך. בגדול, האדם צריך להרגיש טוב עם עצמו. אני מאמינה שכולנו היינו רוצים להיות רזים אבל בלי להתאמץ. וזה לא מאמץ גדול, וזה אפשרי.

תגובות (0)
הוסף תגובה