האם וודי אלן ראוי לפרס מפעל חיים?

גם היום, כמעט יומיים אחרי שהסתיים טקס פרסי גלובוס הזהב, הוליווד עדיין לא רגועה. שלל אתרי האינטרנט והצהובונים עוסקים בנושא שהכי חשוב כרגע: מה לבשו הכוכבות הגדולות. הדיווחים על השמלה של קייט בלאנשט ועל ההיריון הפוטוגני של אוליביה ווילד עושים כל כך הרבה רעש, עד שכבר אין כוח להתייחס לפרט שולי כל כך, כמו העובדה שאת פרס מפעל החיים על שם ססיל ב. דה-מיל קיבל גבר שהואשם בהטרדה מינית של ילדה בת שבע.

 

עוד באון לייף:

 

הופתעתם? גם אם אתם מכורים ל"חדשות ערוץ E" וצורכים "ערב טוב עם גיא פינס" ישר אל הווריד, יש דברים שהוליווד מעדיפה להעלים, לעצום עיניים חזק חזק ולעשות כאילו הם לא קרו. כל שכן אם הם עדיין קורים.

 

ילדה בת 7 נגד אביה המאמץ

גיבור הפרשייה הנוכחית הוא, כאמור, זוכה פרס מפעל חיים הטרי – הבמאי וודי אלן, וסביר להניח שאף אחד לא היה לא היה רואה פגם בזכייתו אלמלא האקסית המיתולוגית שלו, מיה פארו, היתה טורחת להשמיע קול, לפחות וירטואלי. בדיוק ברגע בו הוקרן קליפ שסיקר את מפעלו של הבמאי הנוירוטי, צייצה פארו בחשבון הטוויטר שלה: "הגיע הזמן לשלוף איזו גלידה ולהעביר ל'בנות'".

 

הציוץ היה יכול להישמע כמו עוד סגירת חשבונות בין השניים, שמערכת היחסים ביניהם הסתיימה כשפארו גילתה אצל אלן תמונות עירום של בתה המאומצת בת ה-19, סון-יי (לה הוא נשוי עד היום). אבל כחצי שעה לאחר מכן, פרסמה פארו ציוץ נוסף: "אישה פירטה בפומבי כיצד וודי אלן הטריד אותה מינית בגיל 7. המחווה של גלובוס הזהב מראה זלזול בה ובכל מי שחווה ניצול מיני".

 

במשפט הזה הזכירה פארו את מה שהוליווד כל כך מנסה לשכוח: בתחילת שנות התשעים, סיפרה דילן, בתם המאומצת של אלן ופארו (בניגוד לסון-יי, אותה אימצה פארו לפני הזוגיות עם אלן), כי אלן הטריד אותה. "על פי עורך הדין שלה", נכתב בכתבה שהתפרסמה ב"ואניטי פייר", "היא ואבא שלה נכנסו לעליית הגג (לא באמת עליית גג, אלא יותר חלל קטן מאחורי ארון הבגדים בחדר השינה של מיה, ששם נהגו הילדים לשחק), ואבא אמר לה שאם היא תישאר בשקט הוא ייקח אותה לשחק בסרטים שלו ויטיס אותה לפריז. הוא נגע ב'חלקים האינטימיים' שלה. דילן אמרה לו 'זה כואב. אני רק ילדה'".

 

בעקבות הווידוי של דילן, נפתחה נגד אלן חקירה שנסגרה לבסוף מחוסר בראיות. למרות זאת, רק בשנה שעברה התראיינה דילן (שבינתיים שינתה את השם) ואמרה כי יש הרבה דברים שהיא לא זוכרת "אבל את מה שקרה בעליית הגג אני זוכרת היטב. אני זוכרת מה לבשתי ומה לא לבשתי. הדברים שגרמו לי להרגיש לא בנוח גם גרמו לי לחשוב שאני סתם ילדה קטנה, כי לא רציתי לעשות מה שהמבוגר אמר לי".

 

אלן, כצפוי, הכחיש את האשמות נגדו, אבל לאורך השנים ניסה ליצור קשר עם דילן ולטענתה כתב לה כי הוא אביה וכי הוא ואחותו/אשתו מתגעגעים אליה.

 

אבל, כאמור, זה ממש לא הפריע להוליווד למחוא לו כפיים. גם לא הציוץ שעלה מאוחר יותר, הפעם מבנם הביולוגי של פארו ואלן, רונאן: "פספסתי את המחווה לוודי אלן – האם הם שמו את החלק שאישה פרסמה בפומבי איך הוא הטריד אותה מינית בגיל 7 הגיע לפני או אחרי החלק על הסרט אנני הול?".  

 

לא רק וודי אלן 

לפני שאתם מתחילים לתהות כיצד נדחקה הפרשייה האומללה הזו הצידה, כדאי להיזכר שיש עוד לא מעט אמנים שאנחנו מעדיפים להעניק להם פרסים מאשר לחשוב על ההישגים שלהם מחוץ לתעשיית הקולנוע. המפורסם שבהם הוא כמובן רומן פולנסקי, שבשנת 1977 נתן סמים ואנס ילדה בת 13. שלא כמו אלן, פולנסקי דווקא נמצא אשם, אך הוא נמלט מארצות הברית ומאז מתחמק מעונש. למרות זאת, הוא הצליח לאגור לא מעט פרסי מפעלי חיים, בין השאר גם בפסטיבל הקולנוע בירושלים, בשנת 2006.

 

אין ספק שההתעלמות ההוליוודית מעצבנת, אבל היא עוד יותר מעצבנת על רקע היומרנות של התעשייה, שאוהבת להירתם למטרות הומניות, כל עוד הן פוטוגניות ומשרתות את האג'נדה והמשכורות השמנות שלה. הרי כשמתפרסם איזה סיפור ניצול, או כשיש איזו עוולה חברתית שצריך לתקן, יהיו השחקנים המפורסמים הראשונים להיות אלו שמגנים ויוצאים נגדה. אבל כל הנדבנות הזו יכולה להתקיים כל זמן שהיא רחוקה מהם, ולא מתרחשת בחצר הפנימית ומתחת לאפם. אפשר לעשות אלפי סרטים על סיפורים קשים מהסוג שיביאו עימם אוסקר, אבל הם חייבים להיות כאלו שאפשר להדחיק הצידה ברגע שהבמאי אומר "קאט", על מנת שבסופו של יום יוכלו המפורסמים להתלבש יפה, להציג חיוך של מיליון דולר ולהודות לאקדמיה ול"חבריי השחקנים שהביאוני עד הלום".  

תגובות (0)
הוסף תגובה