אהרוני: היעדים הקולינאריים המאתגרים בעולם

הרי האטלס: להשתלט על מטבח בית המלון

כשצילמנו, גידי גוב ואני את הסדרה על אוכל רחוב ברחבי העולם, הגענו למקומות אקזוטיים וקסומים. באחד המסעות הגענו להרי האטלס ועצרנו לחניית לילה בעיירה ברברית נידחת למרגלות ההרים. אחרי שבמשך שלושה ימים אכלנו רק טאג'ינים עם בשר, כבר לא יכולנו לראות יותר את המאכל הזה. בערב, כשהגענו למלון קטן, מבנה שעשוי מאבני חימר, שבו נכחנו רק אנחנו – גידי, אני, התחקירן שלי וצוות שכלל 6 מרוקאים, החלטתי שלא עוד.

קפצנו לשוק של העיירה, קנינו בשר, ירקות ותבלינים וביקשנו מאנשי המלון להשתלט על המטבח שלהם ולבשל לנו ולצוות ארוחה. בלי לתכנן יותר מדי, מצאנו את עצמנו עושים משתה של ממש, כשבכל הזמן הזה עומד לצידי הטבח של המלון ומביט בנעשה בחצי חיוך – חצי השתאות. הכנו צלעות טלה, סלט חצילים שרופים על האש עם עגבניות ובצל וגם כדורי בשר מבושלים בשזיפים שחורים ובצל.

אגב, השמועה על כך שמרוקאים אוהבים לאכול חריף, רחוקה מלהיות נכונה. דווקא הם "נחנקו" מהמנות שהיו פיקנטיות בצורה מתונה. החריף הזה שמשייכים למטבח המרוקאי הוא מקסימום קצת אריסה בצד. החריף הישראלי הכניע אותם מייד.

דוגמא טעימה אחת (צילום: ישראל אהרוני)

מתוק מסביב לעולם

כבר לא צריך לטוס לבלגיה על מנת להשיג טעימה משוקולד הפרמיום גודייבה.

את סדרת סנטו דומינגו, עם 85% קקאו, ניתן למצוא רק בדיוטי פרי

רג'ו אמילה: לבשל לכל יהודי העיר

בשנת 2001 הוזמנתי לפסטיבל יהודי בעיר רג'ו אמיליה שבמחוז אמיליה רומנה שבאיטליה, שם מתגוררת קהילה יהודית ענפה. הפסטיבל עסק בתרבות היהודית ובייחוד באוכל יהודי, במחול ובמוזיקה. אני הגעתי כדי לשמש השף הראשי של הארוע וכדי לבשל ארוחה יהודית על טהרת כמה מוצאים אתניים: ארוחה בוכרית, מרוקאית, פולנית וטורקית- כל מוצא והאוכל היהודי המשוייך אליו. מנהל הפסטיבל- איטלקי אמיתי על כל המשתמע מכך, התייחס לאוכל כאל אומנות. לרגל הפסטיבל לקחו את בניין התיאטרון והסבו אותו למסעדה ענקית שהכילה והאכילה קרוב ל-300 איש. הגענו מהארץ אני ובחור ישראלי נוסף, והצמידו אלינו צוות איטלקי שסייע בכל מה שצריך.

הארוחה לוותה בהרצאה שהעברתי בנושא "מטבחים יהודיים מסביב לעולם", ואחריה עלתה לשיר זמרת צרפתייה שמתמחה בשירי עם יהודיים בכמה שפות. היא הפליאה לשיר ביידיש, בלאדינו, בבוכרית וגם בגרמנית.

אני לא זוכר את כל המנות שהכנתי שם, אך מנה אחת נחרטה בזכרוני בזכות הסיפור סביבה. כששלחתי לאיטליה מהארץ רשימת מצרכים עם כל מה שאני צריך בשביל הארוחה הזאת, אחד מהמרכיבים היה עלי גפן שתכננתי למלא. לא הרבה לפני מועד הגעתי לאיטליה יצר איתי קשר אחד ממארגני הארוחה ובקול מודאג אמר לי שאין להם באיטליה עלי גפן. הבנתי מייד שמישהו שם לא עשה אחד ועוד אחד. שאלתי אותו "כרמים יש לכם באיטליה?" הוא מייד ענה שכמובן. "אם יש לכם כרמים יש לכם עלי גפן", עניתי לו, וככה, על הדרך, גם הכרתי לו חומר גלם נהדר.

ניו יורק: לבשל למטרות צדקה

הפעם הראשונה שבישלתי בניו יורק היתה לפני עשרים שנה. למרות הזמן הרב שעבר, אני זוכר את הביקור הקולינרי הזה כאחת הפעמים המרגשות ביותר שבהן בישלתי. זו היתה ארוחת צדקה שארגן הכנר יצחק פרלמן עבור ארגון הגג של הנכים בישראל.

 

 

 

הובילו אותה חמישה מהשפים הנחשבים בניו יורק, בהם דניאל בולו, ז'אן-לואי פלאדן המנוח ופייר רישאר. כל אחד מהם הכין מנה אחרת. אני הכנתי רביולי של כבד אווז עם רוטב פורט שנמצא בתוך הרביולי, ומבחוץ פטריות יער- מנה מאתגרת וקשה להכנה, במיוחד כשמכינים אותה ל-160 אנשים, ועל אחת כמה וכמה כאשר עושים זאת בסביבה שאינה טבעית. שאר השפים עשו הכנות במסעדה והגיעו למטבח שבו התקיימה ארוחת הצדקה עם מנות חצי מוכנות.

אני הגעתי מהארץ עם צוות משלי ומסביב הכל תקתק כמו שעון שוויצרי, בהתאם למנטליות האמריקאית המוקפדת- במיוחד בכאלו אירועים. כל מי שהגיע לאכול שילם כמה אלפי דולרים, וזו היתה הפעם הראשונה שבה הגעתי לניו יורק בשביל לבשל. מתוקף מעמדו, היה דניאל בולו כוכב הארוחה, ולי זה הרגיש כמעט כמו לבשל עם אלוהים. אגב, מאז אותה ארוחה מוצלחת, הפכנו דניאל ואני חברים טובים ואנחנו שומרים על קשר עד היום.