כן, אני בהריון ונוהגת על קטנוע

בחודשים הראשונים לא סיפרתי לאף אחד וגם ממילא כל כך ראו כלום, אז לא הייתה בעיה.

בחודש האחרון אני מתקשה כבר לסגור את מעיל הרכיבה של הקטנוע שלי, והבטן מבצבצת לה, מה שמזמן שלל תגובות – כולן מלאות כוונות טובות כמובן. 

 

עוד באון לייף:

 

"אני אומרת לך שכמה שתוותרי על זה יותר מהר, יהיה לך יותר קל", אמרה לי חברתי הטובה מ', שבעצמה התניידה על קטנוע ה-"מיו" החמוד שלה בעשור האחרון, אבל מכרה אותו בשניה שנכנסה להריון.

 

"הגעת לכאן איך?? על ה.. קטנוע? לא נראה לך קצת חסר אחריות?" שאל הבוס בדאגה. 

 

"איך אתה מרשה לה?" לא נמאס להורים של ק' לשאול אותו בכל ארוחת שישי.

 

ואחרון חביב: "למה את עושה לי את זה?!" ניחשתם נכון – אמא שלי.

 

זה עוד מילא. אני יודעת שהאנשים האלה באמת דואגים לשלומי ולשלום הדבר הקטן שגדל לי בבטן (לא קשה בהתחשב בכך שהסיבה העיקרית לשמה אמהות קמות בבוקר היא כדי לדאוג). אבל התגובות ברמזורים הן כבר בלתי נסבלות. בחורה על קטנוע זה יחסית נדיר, ובחורה בהריון על קטנוע זה כבר ממש תופעת טבע, כזאת שכדאי להגיב עליה, רצוי בגסות, כדי לחנך את הבחורה הסוררת שתדע שהיא בעצם עושה משהו ממש, אבל ממש לא בסדר. איזה מזל יש לי שיש את הערס התורן שמנצל את 30 השניות של ההמתנה ברמזור כדי להרביץ בי קצת תורה. ברצינות, מה הם חושבים לעצמם? שאטפח לעצמי על המצח, אבין שהם צודקים, אבקש סליחה, אעצור בצד ואקח מונית לעבודה?

 

לא שכל האנשים האלה משוגעים: לנסוע על רכב דו-גלגלי זה באופן כללי מסוכן, כמו גם לנסוע ברכב, לחצות את הכביש, לעלות על מטוס, לעמוד בפקקים, לצרוך בשר וחלב, לא חסר. לחיות באופן כללי זה לא הדבר הכי בטוח בעולם. 

 

 

אבל אין שום היגיון מאחורי הנזיפות היומיומיות שהפכו למנת חלקי בחודש האחרון. הרי אני לא מעירה לכל אדם שזולל המבורגר על כך שהוא מסכן את עצמו, ויש לו סיכוי גבוה למות ממחלת לב כלשהי (סיכוי גבוה בהרבה מהסיכוי שלי להיפגע בתאונה). אני גם לא מנפנפת מול כל מעשן בעובדה שהוא מסכן את חייו, ושוב, יש לו סיכוי גבוה בהרבה משלי לחטוף סרטן. אבל לא מדובר כאן בעניין רציונלי, אלא אמוציונלי. 

 

ההערות האלו מגיעות מאותו מקום ממנו באות ההערות על הבחירה שלנו בגבינה מסוימת, על פני ההיא שעומדת מאחורינו בתור לסופר, או מההוא שאומר לך שאתה פראייר אם שילמת כל כך הרבה על הרכב. מדובר בסחבקיות הישראלית הזאת, שלפעמים היא כל כך דביקה ומרגיזה ויאיר-לפידית, ולפעמים היא דווקא מחממת את הלב ומזכירה ימים שבהם (אולי) הייתה פה יותר סולידריות ויותר סוציאליזם. ימים בהם דוד בן גוריון בחר להעניק את "פרס הילודה" לאמהות של עשרה ילדים או יותר, הקים את מערך טיפות החלב הייחודי בעולם, וחוקק את חוק קצבאות הילדים. ימים בהם כל תינוק של אדם זר היה גם קצת, אולי, התינוק שלך.

 

אני באמת רוצה לחשוב שהנזיפות מגיעות אך ורק ממקום טוב, אבל לא יכולה שלא להתרגז מול הצביעות. בשורה התחתונה, לרדת מהקטנוע בשבילי זה פשוט שינוי דרסטי מדי באורח החיים, כזה שאני לא מוכנה לו עדיין. אז אני מפחיתה בנסיעות, לא נוסעת כשיורד גשם וגם לא מרכיבה אנשים. חופש התנועה והניידות הם הדברים היחידים בחיים שלי כרגע שמזכירים לי את החיים לפני ההריון, בתקופה בה לא היו כדורי ברזל, וויטמינים, עייפות, בחילות, מיחושים ופחדים למיניהם. אז כל עוד הדבר הזה סוחב אותי, אני מתכננת להמשיך לרכב עליו – בזהירות כמובן. 

תגובות (0)
הוסף תגובה