למה הקרבנות הם אלו שצריכים להתבייש?

זה היה לקראת סוף חודש אוגוסט, לפני חמש שנים וחצי. השעה הייתה כמעט 20:00. הכל קרה במהירות שיא ועם זאת הזמן עמד מלכת. מהר מאוד הרגשתי יד שמדביקה אותי בחוזק לאדמה. יכולתי לשמוע את העלים היבשים נשברים בכל תזוזה ועד היום הרעש הזה מזכיר לי איך נשברתי שם בעצמי. ראיתי צל קירח, לבוש חולצה שחורה, גוף רחב. הרגשתי חזק את המוח שלי משדר לכל איבר בגוף שלי לפעול; לרגליים לבעוט, לידיים לזוז, לגרון להוציא קול. הגוף בגד בי וסירב להקשיב לפקודות המוח. העורקים בגרון כמעט ויצאו מהמקום ובכל זאת לא נשמע ממני קול.

 

עוד באון לייף:

 

מהר מאוד הקירח מפשיל לי את הכותונת, קורע לי את התחתונים, נוגע בכל חלקיק בגוף שלי, דוחף את הלשון שלו לפה שלי ואת איבר המין שלו לאיבר המין שלי. הכל כאב לי, לא ידעתי להבחין שמדובר בחדירה, לא ידעתי לקבוע מאיפה יורד הדם. שכבתי שם וייחלתי למוות. ייחלתי שכל זה ייגמר, שידקור אותי, שיירה בי, שיחטוף אותי, רק שיעשה את זה כבר. בקעה ממני לחישה שביקשה "לא", וזלגו לי דמעות מהעיניים. הקירח נאנח וירק לכל עבר וקילל.

 

טנדר לבן חנה סמוך לשיחים ונשמע ממנו קול "תעזוב אותה! בוא מהר! תעזוב אותה!". עד היום אני לא יודעת מי הציל אותי ואם הוא הציל את הקירח יותר מאשר אותי. הקירח ירק יריקה גדולה לצד והתרומם. הוא נכנס לטנדר והטנדר נעלם. נשארתי שם על האדמה, ורק כמה דקות מאוחר יותר הגוף שלי התחיל לרעוד ולהשתחרר. "עכשיו את כן יכולה לזוז? מטומטמת", חשבתי לעצמי. התרוממתי והלכתי לביתי ברעד כבד ובכי היסטרי.

 

נכנסתי לאמבטיה והתחלתי לגרד את עצמי עד כדי שריטות כבדות. הרגשתי גועל בל-יתואר, הרגשתי אותו עליי. שעתיים מאוחר יותר יצאתי מהאמבטיה. החבר שהיה לי באותה התקופה היה בטורקיה ומיהרתי לשלוח לו הודעה. כתבתי לו שאני חושבת שהוטרדתי מינית. מעניין אם הייתי נאיבית או שלא העזתי לעמוד מול האמת. הוא שאל כמה שאלות וכתב לי "זה אונס. ניצן. את נאנסת".

 

שלוש שנים של שתיקה

הבטתי במראה. הטחתי לפרצוף שהשתקף בה קללות ללא סוף. העולם שלי קרס ברגע. אפילו לא ידעתי מול מה אני עומדת וכמה קשה יהיה לי לעבור הלאה. אחרי שהחלטתי עם עצמי שאני לא שווה דבר, שאני אפס, שאני מפגרת, שזו אני האשמה כאן כי לא זזתי, החלטתי שלא להתלונן במשטרה ולא לספר להורים. החלטתי שלאף אחד אסור לדעת שקרה לי משהו והיחיד שידע על כל זה יהיה מי שהיה אז החבר שלי.

 

בנקודה הזו התחילו שלוש וחצי שנים של שתיקה, של דיכאון בחדרי חדרים, של מחשבות אובדניות, של קושי להתחבר, קושי לגעת, פחד להיות לבד, פחד מהחושך, פחד מגברים, פחד מזרים, סלידה מקירחים, סיוטים, פלאשבקים, מחשבות רעות, דימוי עצמי נמוך, ביטחון עצמי נמוך, חוסר בכבוד עצמי, העמדת פנים, אי יכולת לקבל מרות, אי יכולת לקיים יחסי-מין, אי מתן אמון באנשים, חוסר ביטחון גם בקרובים אליי. בנקודה הזו התחילו שלוש וחצי שנים שהלוואי ולא היו בחיי.

 

לפני אותו לילה, אם הייתי שומעת על מקרה כזה או אחר, הייתי חושבת שהדבר הנכון ביותר לעשות זה לפנות למשטרה. זה לגרום לו להיענש. לא יכולתי לדמיין את עוצמת הכאב, את הפחד שמשתלט על כל איבר בגוף. לא יכולתי לדמיין שזה יקרה גם לי. הייתי מהילדות האלו שאומרות בגאווה: "אם מישהו ינסה להתקרב אליי, אני אתן לו בעיטה בביצים". בסופו של דבר, שכבתי שם כמו מאובן. למדתי שכולנו גיבורים בדיבורים, אבל בפועל אף אחד לא יודע מה יקרה.

 

בכל החודשים הראשונים שקלתי ללכת ולהגיש תלונה. נכנסתי לאינטרנט, ל'גוגל' ובחיפוש קצר קראתי על התהליך שעליי לעבור במידה ואני מגישה תלונה. קראתי על עונשים שאנסים מקבלים ובהיתי בדמויות המושחרות בכל כתבת אונס. החלטתי שאני לא אעבור את זה. שאני לא אעבור סיוט מתמשך בכדי להיות עדה לעונש משפיל. שאני לא אעבור חקירות מביכות, עימותים מזעזעים, שאני לא אתן לאף אחד להעמיד את הסיפור שלי בספק בשביל שיהיו לי כמה שנים של "שקט" עד שאחזור לפחד. בהמון כתבות נכתב המשפט המפורסם: "הוא יעשה את זה לאחרות אם לא תתלונני". החלטתי שהמדינה שלנו צריכה לומר את זה לעצמה; למערכת המשפט שלה, למשטרה שלה, לעורכי הדין שלה. זה לא משפט שאני יכולה לשאת את האחריות שלו על עצמי.

 

כשהתגייסתי לצה"ל, עברתי טיפול מסיבי שעזר לי לפתוח את הפה. במשך שנה וחצי הייתי באה לקב"נית ובוכה אצלה. כשהסתיים הטיפול החיים שלי השתנו לאט לאט. כבר לא הייתי אפס בעיני עצמי. היום אני מסוגלת לכתוב ולדבר על מה שקרה לי בלי להיחנק מהדמעות. זה לא משנה את העובדה שנרצחתי מבפנים. זה לא משנה את העובדה שלעולם לא אחזור להיות ניצן של פעם. שאבדה לי התמימות והאמונה בעולם הזה.

 

את העמוד "אונס שני" החלטתי לפתוח כי נמאס לי. כי זו הנורמה פה. כי כמוני יש עוד אלפי נשים וגברים כאחד ששותקים. שמפחדים ללכת למשטרה. קצת אבסורד. במקום שאנסים יפחדו לאנוס מחשש להשלכות, הקורבנות הם אלו שפוחדים. האלפים האחרים שכן מתלוננים זוכים ליחס מזעזע, לחוסר התחשבות, חוסר הבנה, קוצר סבלנות ובעיקר – למעמד שבו לא ברור מי נענש יותר, הקורבן או האנס. כשביקשתי בעמוד הפייסבוק שלי שישלחו לי תכנים, לא חשבתי שתהיה היענות כל-כך אדירה. כל סיפור שקראתי זעזע אותי מחדש. המשפטים שרואים בתמונת הקאבר של העמוד הם לא משפטים מוגזמים, הם לא ממוצאים. אלו משפטים שאספתי מסיפורים שאנשים שלחו לי. הם, למעשה, הפרצוף של המדינה שלנו. מדינת ישראל צריכה להתבייש בעצמה. אמנם לא רק בעניין הזה, אבל אם נודה באמת, הפרצוף המושחר שאנחנו מצקצקים מולו בטלוויזיה, צריך להיות פרצופה המבויש של המדינה ולא של הקורבנות שלה.

תגובות (0)
הוסף תגובה