דוכן התה שהפך לחברה

"מגיל מאד צעיר היה לי ברור שאני לא הולכת לאוניברסיטה, זה לא המסע שלי. ידעתי וקיוויתי ורציתי להיות חופשיה. וזה אומר לא לעבוד בשביל מישהו אחר כל החיים שלי, רק בשביל עצמי. חופש. ולכן באתי לפה, כולנו יודעים מה לניו יורק יש להציע, כאן יש מקום לכולם", אומרת רויטל שועה בדירה שלה באחת השכונות היוקרתיות של ברוקלין. "מאז שאני זוכרת את עצמי, כשהתחלתי לחשוב אך אני רוצה שהחיים שלי יראו, היה לי ברור שאני רוצה שיהיה לי עסק שהוא עונתי. שבמשך כמה חודשים אני עובדת קשה בלי הפסקה, ואז יש לי כמה חודשים שאני יכולה להרגע בהם, לעשות עוד דברים, גם בשביל הרוח והנפש", מוסיפה מור צבעוני-קהן שגרה בדיוק באותו הבניין, בקומה מעל. "והכי חשוב זה לא להיות משועבדות", הן אומרות.

 

עוד באון לייף:

 

טוב, מי לא מפנטז על חיים כאלה? זאת היתה יכולה להישמע כמו שיחה של שתי בנות 20 שסיימו צבא והגיעו לעיר הגדולה לעבוד קצת בעגלות. אלא שרויטל ומור מזמן עברו את השלב הזה, ומדובר בשתי נשים שבאמת עשו את זה, והצליחו לבנות עבור עצמן חיים כאלה. או לפחות עלו על הרכבת המהירה לשם.

 

רויטל שועה (36) ומור צבעוני-קהן (35) הקימו ביחד ב- 2008 את Miss Tea, במטרה להביא סגנון אחר של שתיית תה לניו יורק. היום, חמש שנים אחרי, השתיים הן הבעלים של חברה שמייצרת ומשווקת תה אורגני (על כל מוצריו הנלווים) לכ- 100 חנויות ובתי עסק ברחבי ארה"ב וקנדה, עם Tea Room(אליו מגיעה וממנו יוצאת כל הסחורה, שם הכל נארז, נערכות הטעימות, ושם גם נמצא המערך הממוחשב) ושני מחסנים נוספים בברוקלין. בנוסף, המוצרים נמכרים בשווקים של החגים (נובמבר-דצמבר) במנהטן ובמהלך השנה דרך האתר, כך שחובבי התה בניו יורק כבר מכירים היטב את הסלוגן Organically yours, Miss Tea.

 

בהתאם לחלום של מור, השתיים בדיוק סיימו את הטירוף הגדול של עונת החגים, עת האמריקאים נכנסים לסחרור של קניות חסר פרופורציות, ונכנסות עכשיו לתקופה רגועה יותר. "למעשה, הרעיון עצמו נולד מתוך מחשבה על השווקים האלה של החגים, ספציפית על השוק שביוניון סקוור", מספרת רויטל, שחיה בניו יורק כבר 12 שנה, ואת השווקים האלה וכל הפוטנציאל שלהם היא מכירה היטב. השנה השתיים החזיקו דוכנים בשלושה לוקיישנים שונים, כשתחתיהן עבדו 15 אנשים.

 

 

רויטל ומור חברות כבר כמעט עשרים שנה, מאז שהיו בנות 17. מור גדלה במושב אמונים, רויטל בקיבוץ חצור. "טיילנו בעולם ביחד, במלא מקומות", מספרת מור "ועבדנו תוך כדי תנועה, דברים קטנים על הדרך, לעשות כסף כדי להמשיך לטייל". ב- 2001 הגיעו לראשונה לניו יורק. מור המשיכה ליפן, רויטל נשארה. "השנים הראשונות היו מאד קשות, כמו כל ההתחלות", מספרת רויטל, שעבדה בעיר בכל עבודה אפשרית, כולל שיפוצים וצבעות. מור בינתיים התאהבה ביפן ונשארה בה, וכשחזרה לישראל החלה ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה ולעבוד במשרד פרסום. "אחרי שנה הרגשתי שאני צריכה למלא את חלל היצירה שהיה בי, רציתי ליצור משהו, ואת שעות היום לתת לעצמי ולא ליצירה של מישהו אחר". בדיוק אז רויטל התקשרה. מור חזרה לניו יורק, והשתיים עבדו ביחד בשוק ביוניון סקוור, עבור מישהו אחר. בסוף העונה החליטו כי את העונה הבאה הן עושות עבור עצמן, וחיפשו את הרעיון המושלם להכנס איתו.

 

למה דווקא תה?

"חשבנו מה אנחנו יכולות להביא, מה אנחנו רוצות לעשות", אומרת רויטל. "משהו שאין, משהו שאנחנו אוהבות, משהו שנאהב למכור ויעשה גם טוב לאנשים בעיר הזאת, שהיא מאד מאד גברית, וכל הזמן בתנועה, ואין רגע של מנוחה. משהו שיוכל לתת סוג של מענה לחיים האינטנסיביים כאן". היה להן ברור שהן רוצות לבנות מותג משל עצמן. "תה היה אז עדיין בחיתולים בניו יורק, וזה משהו שאנחנו היינו מאד מחוברות אליו", מספרת מור. "במקומות שגדלנו בהם אנשים פשוט מגדלים בחצר שלהם את מה שהם זורקים לתוך הכוס, את התה שלנו בארץ היינו שומרות בצנצנות זכוכית", אומרת רויטל, ומור מיד ממשיכה "ופה כולם שותים תה בתיונים, סגורים ומוסתרים בקופסה אטומה. את בכלל לא רואה את התה. את גם לא יודעת מה יש בפנים, וגם יש בזה משהו מאד קר ומנוכר". כך הוחלט על תה אורגני, כשמיד היה ברור להן שזה יהיה loose leaf באריזות שקופות מזכוכית. "הבאנו משהו מאד ים תיכוני, שאפשר לראות ולהריח", אומרת מור. עד היום, הן אומרות, אנשים נמשכים כמו מגנט לדוכנים שלהן, לאנרגיה שהיא קצת נינוחה ושלוה יותר, אנרגיה נשית יותר בעיר שהיא כולה גברית.

 

 

מור ורויטל התחילו לעבוד על הרעיון החדש. לחפש ספקים לתה, כאלה שיוכלו ליצור תערובות מיוחדות, לחפש ספקים לאריזות, עיצוב, מיתוג, עזרים נלווים לתה. את הכל הן עשו לבד. "עשינו את זה מאד לאט", אומרת מור. "לא היו לנו משקיעים, זה הכל כסף שלנו, ובכל פעם התקדמנו עוד קצת, עם מה שהיה לנו בחסכונות. We were all in".

 

זה נשמע לי מפחיד.

"הרבה אנשים אומרים וואו איזה אומץ, אשכרה עשיתן את זה", מור אומרת, "אבל הפחד הגדול ביותר הוא לפני ההזמנה הראשונה. באמת. את צריכה להאמין בזה שאת עושה את זה עכשיו, אחרי זה זה מתגלגל מעצמו". רויטל מסכימה: "אני חושבת שהאמונה שלנו היתה כל כך גדולה שהיה ברור, למרות הפחד, שזה יצליח. אני יודעת שזאת קלישאה, אבל כשאת רוצה לפתוח עסק, את חייבת להאמין בעצמך. אין, זה לא יקרה בלי".

 

 

ב- 8.8.2008 נולדה Miss Tea. חגיגות יום ההולדת היו בשוק של יוניון סקוור בנובמבר של אותה שנה. "את הדוכן הראשון שלנו הקמנו ב- 2008, שהיתה שנת מיתון מאד קשה", מספרת רויטל. "זה היה Two women operation: בבוקר היינו מוכרות בדוכן, בלילה היינו יושבות בדירה שלי שהייתה מלאה בשקים של תה, ממלאות צנצנות, מדביקות תוויות, בבוקר סוחבות את הכל לדוכן ומתחילות עוד יום. לא הייתה לנו מכונת אשראי, אפילו קופה נורמלית לא הייתה לנו. עבדנו אשכרה עם כסף מזומן בפאוצ'ים", היא אומרת. "אבל אני זוכרת את היום הראשון, את השעה הראשונה אחרי שפתחנו את הדוכן", מוסיפה מור. "עדיין סידרנו סחורה, כשאנשים באו והתחילו לקטוף צנצנות מהמדפים. אנחנו מסתכלות אחת על השניה ואומרות: זה קורה. הם באמת שמים כסף על מה שיצרנו".

 

"התחלנו להשקיע יותר במכירות, ללכת לתערוכות, והתחלנו למכור בסיטונאות: חנויות טבע, מוזיאונים, גלריות, גנים בוטניים, חנויות מתנות". היום הבייבי כבר לא בייבי, והוא מתחיל להיות עצמאי. מעבר לשיא האינטנסיבי של עונת החגים, במהלך השנה הדברים כבר מתגלגלים כמעט מעצמם. המכירות גדלות, בתי עסק כבר מגיעים אליהן באופן יזום, וכמובן שיש גם תכניות להמשך".

 

 

נהוג לומר שכסף הורס חברויות. מה העבודה ביחד עשתה לחברות שלכן?

"דווקא בגלל כל שנות חברותינו, אנחנו יכולות לסמוך אחת על השנייה בעיניים עצומות. גם עם כסף", אומרת מור. "כשאת מקימה עסק עם חברה את כאילו מכירה אותה מחדש. יש לכן ילד ביחד, וכל אחת מנסה לחנך אותו ולהלביש אותו כמו שהיא רוצה, ובסופו של דבר צריך למצוא את עמק השווה. למדנו איך לדאוג שזה לא יהרוס אותנו, לעשות את זה באופן שבונה ושומר על החברות". מעבר לחלוקת עבודה טבעית שנוצרה מתוך ההבדלים ביניהן, רויטל ומור מתייחסות אל הקשר ביניהן כאל משהו שחשוב וצריך לטפח, ואסור להזניח. "המון חברויות וקשרים יפים נפלו בגלל כסף", רויטל אומרת. "אבל מבחינתנו הדבר הכי חשוב לא היה אף פעם הכסף, אלא החופש. כסף הוא חשוב, אבל את לא יכולה לתת לו לשלוט בך. אנחנו עדיין כאן כי תמיד ידענו לזכור מי אנחנו, מאיפה באנו, מה מחבר אותנו ביחד". בתקופת החגים הכל נדחק הצידה, והעסק משתלט על הכל. "אבל אנחנו יודעות שזה ירגע ונוכל לחזור ולהקדיש אנרגיה לחברות, שהיא חשובה לנו באותה המידה", אומרת רויטל. "יש גם תקופות של לחצים כלכליים והלחצים האישיים גוברים" מוסיפה מור, "אבל בסופו של דבר אנחנו יכולות לקום באמצע היום במשרד ולהתחבק כדי להמיס את זה, ולזכור שאנחנו קודם כל חברות".

 

למור יש עוד בייבי לגדל – בתה בת הארבע וחצי, מיה. "כשהגעתי, המטרה שלי היתה לפתח את מיס טי ולפרוץ, הקצבתי לעצמי כמה שנים שבהן אני עובדת קשה, בלי הפסקה. "ואז גיליתי, בתור אימא טרייה, מה המשקל של הבת שלי בתוך כל זה", היא אומרת. "היא היתה בת שנה כשעברנו. לקח לי זמן להבין איך אני עושה את הבאלאנס בין להיות אימא, להיות בעלת עסק ולנהל משק בית. זה מאד מאתגר בניו יורק, כי החיים פה לא מפסיקים, האדמה כאילו זזה כל הזמן, חייבים להישאר בתנועה. ואת פה לבד, בלי התמיכה של ההורים שיכולים להיות עם הילדה ולהכין אוכל. ואז חוויתי את הפחד או הקושי הכי גדול של הרבה אימהות: ההבנה, בסופו של דבר, שאני צריכה להוריד קצת הילוכים כדי לאזן, אי אפשר להיות מאה אחוז על הכל, כל הזמן".

 

 

מחשבות על לחזור לישראל?

"לישראל יש פינה חמה בלב ברמה האישית, אבל העסק קורה פה, ויש לזה סיבה", אומרת מור. "יש פה יותר חופש ליצור, ולהצליח ביצירה שלך". "מי שאנחנו והמקום שגדלנו בו – זה מה שעושה את העסק, אבל הדרך להגשים את עצמך ברמה העסקית היא הרבה יותר קשה בישראל".

תגובות (0)
הוסף תגובה