הפעם הראשונה שבה הרגשתי מכוערת

עניין של סטנדרטים

"לא יצאתי לדייטים בתיכון, וייחסתי את זה בעיקר לנטייה שלי לפתח אובססיות שוב ושוב כלפי בחורים שבסוף התגלו כהומואים. ואז יום אחד, שאלתי בתחנונים את החבר הכי טוב שלי למה בחורים אף פעם לא רוצים לצאת איתי, והוא ענה "אם תמשיכי לנסות לצאת עם בחורים, יילך לך… ככה-ככה. אבל", הוא הוסיף, "אם תעברי לבנות, תצטרכי לגרש אותן במקל".

להגנתו – למרות שכרגע הוא טען שא. ניתן לבחור להחליף נטייה מינית, ב. ללסביות יש סטנדרטים נמוכים יותר מלגברים סטרייטים וג. שאני מכוערת מדי עבור רוב הגברים – אני יודעת שהוא ניסה לעזור. וזה, למען האמת, עשה את זה אפילו יותר גרוע, כי זה היה החבר הקרוב, החכם, ההגיוני, התומך שלי, שבטחתי בו, ואפילו בחור, לא פחות.

כשהחבר הנוכחי שלי שמע את הסיפור הזה, הוא לא האמין ורתח עבורי באותה מידה. זה בגלל שהוא הרבה, הרבה יותר טוב מסתם "ככה-ככה"".

-קריסטין צ'יריקו

התפוח שנפל רחוק מהעץ

"כשהגעתי לגיל 13, כבר הייתי די חסרת ביטחון לגבי המראה שלי. השיער החלק-לשעבר שלי הפך לפתע לתלתלים שאי אפשר לשלוט בהם, שנאתי את הנמשים שלי, חצ'קונים כיסו את פניי, האוזניים שלי בלטו, ובאופן כללי פשוט שנאתי כל מה שראיתי במראה. אמא שלי, מצד שני, הייתה כל מה שרציתי להיות: בלונדינית, מתוקתקת ויפה. אז כשחבר טוב אמר לי יום אחד, בזמן שאכלנו ארוחת צהריים בבית הספר, "אמא שלי אמרה משהו נחמד על ההורים שלך – היא אמרה שאמא שלך ממש יפה ואבא שלך מאוד נאה, ולא ברור איך יצאה להם ילדה כמוך…"

זה היה כל מה שחששתי ממנו ובאופן סודי גם  חשבתי בעצמי. וזה שזה הגיע ממבוגרים… שבר לי את הלב.

"לא הייתי צריך להגיד לך", אמר החבר שלי. לא, לא היה היה צריך. אבל זה מה שהוא עושה. אז צחקתי והעמדתי פנים שזו בדיחה והלכתי הביתה אותו אחר-צהריים ובכיתי עד שנעשיתי חולה.

למרבה המזל, עברתי את השלב המביך ההוא של גיל ההתבגרות במראה. בכמה שנים שלאחר מכן, התחלתי לשלוט בשיער שלי, למדתי לטפל בעור, החלטתי שהנמשים שלי הם להיט אמיתי, ושכל היתר היה מה שהפך אותי לייחודית. החלטתי גם שמבוגרים שמעבירים ביקורת על המראה החיצוני של ילדים אינם אנשים שאיכפת לי מדעתם".

-ג'נה גיום

למה לא אמרת שאחותך יפה ממך?

"אלו היו הרגעים השקטים שבהם הבנתי שאחותי הייתה היפה שבינינו – זרים התמוגגו משיערה האדום הכהה ועיניה החומות המהפנטות בזמן שעמדתי שם, בשקט. כשגדלנו, היא הייתה מחזקת את מעמדה כיפה-יותר ממני בעצמה. הבגדים שלי היו "בסדר אם את רוצה שאנשים יחשבו שאת לסבית", היא אמרה, בזמן שבו שתינו היינו טיפשות מדי מכדי לחשוב על האפשרות הזו כמשהו אחר מרעיון נורא, נורא ואיום. בגיל 14 או 15, לבשתי הרבה טייצים צבעוניים ומיזעים גדולים. אחותי, אז בת 12 או 13 אבל כבר אז חשה יותר בנוח בחצאית מיני ממני, נכנסה למתחם התיכון שלי אחר צהריים אחד כדי לחפש אותי. היא מצאה, ואז הלכה וחבר לכיתה אמר, "הדבר הזה זו אחותך?", בדרך שהייתה גורמת לי להרגיש לא בנוח גם היום (תשלוט בזיקפה שלך, חתיכת חזיר מזויין) אבל אז פשוט ריסקה אותי (אף אחד לעולם לא ירצה אותי כמו שהוא רוצה אותה). קינאתי בה, בעוצמות, אבל שם התואר בו הוא בחר – הדבר הזה – לא היה מקרי, ועכשיו אני קצת עצובה בשביל שנינו.

בינואר ראיתי את הבחור הזה שיכור בשכונת לוס פליז. סימסתי לאחותי וצחקנו עליו".

-אריאן לאנג

הסוד הנורא

"תמיד הייתי הגבוהה-ביותר או כמעט הגבוהה-ביותר בכיתה שלי, מה שאף פעם לא גרם לי להרגיש מכוערת, בהכרח. אבל תוסיפו לכך את העובדה שאובחנתי בעקמת (וקיבלתי חגורת גב ללבוש), וקיבלתם מתכון קל ובטוח לבכי עד ההרדמות יותר מפעם בשבוע.

הייתי חסרת ביטחון לגמרי לגבי חגורת הגב. חויבתי ללבוש אותה 22 שעות ביום. בכיתה ג', יום אחד אחרי ארוחת הצהריים, יתר התלמידים בדיוק יצא מחדר האוכל כשהמורה טפח בעדינות על גבי כאילו הוא סופר ראשי צאן. "וואו! מה את סוחבת שם? הוא אמר, בקול רם דיו כך שכל מי שעמד בקרבת מקום שמע. הרגשתי כמו יצור מעוות שמועמד לתצוגה ביריד. זמן רב אחרי התקרית הזו, הילדה בת ה-9 שהייתי חייתה בפאניקה חסרת הגיון מהאפשרות שחבריי לכיתה (והמורים!) לעולם לא יוכלו לבטוח בדבר שאני אומרת או עושה, או אפילו ירצו להיות קרובים מדי אליי, היות ולא גיליתי להם את סוד המכשיר הנורא שהסתובבתי איתו בסתר.

במבט לאחור, כן, ללבוש חגורת גב שניתנת להסרה למשך שנה איננה החוויה הנוראית ביותר בעולם – אבל זה כן עזר לי ללמוד בגיל צעיר מאוד להיות פתוחה יותר למצבים קשים, לא נוחים ומביכים, מבלי לחיות בפחד מהנזק שייגרם לחברויות ומערכות יחסים. וגם, ביוש עקמת.

-אמי פאבילה

הברווזון שהפך לברבור

"צריך להודות, היו לי כמה בעיות כילדה: גשר מתכתי בוהק, שיער ג'ינג'י מקורזל, ובערך עשרה קילוגרמים עודפים שבזכותם נכללתי בקטגוריית ההשמנה בקרב ילדים. אבל כשגיל ההתבגרות היכה, תוך חודשים ספורים, הפכתי מהנערה שנאלצה לדון בתחילתה של מחלת סכרת עם רופא הילדים שלה, למישהי שלבשה מכנסיים קצרים. הרבה שינויים התרחשו בזמן קצר מאוד.

כשנכסנתי לכיתת מדעי המחשב, המורה שלי, גברת קינדל, לקחה אותי הצידה ותפסה אותי בכתפיים. "הפכת מברווזון מכוער, לברבור יפהפה!" היא נאנחה. קראו לי שמנה מספיק פעמים קודם לכן, אבל זה היה הרגע שבאמת שם תווית סופית על כך שלהיות שמן – פירושו להיות מכוער.

במבט לאחור, אני יודעת שמה שאמרה גברת קינדל לא היה נכון. אבל בסתר אני שמחה שהיא אמרה את זה. הודות לה, הפסקתי להתמקד במראה שלי לחלוטין, והשקעתי את כל האנרגיה שלי בלימודים, כתיבה, ובלגרום לאנשים לצחוק. אתם יודעים, כולם דברים שלא מצריכים יופי.
(תודה לך על הבריונות שלך, גברת קינדל, היא הפכה אותה לאדם השלם שאני).

-ארין לה-רוזה

שלא יראו אותי אוכלת

"כשהייתי בת 8 והלכתי לבית הספר הממלכתי בביי רידג', השאלתי שפתון-דבק לילד מהכיתה שלי. ההורים היו מאוד מאורגנים, אז על גבי הדבק הופיע השם "ג'וליה פ.". בגלל שאהבתי מאוד ללבוש הרבה ורוד זרחני, ובגלל האות "פי" אחרי שמי הפרטי, אותו ילד התייחס אליה מאותו רגע ואלייך כג'וליה פיג – ג'וליה החזירה, שם שתפס היטב בכיתה והפך לכינוי שלי – ברמה שבה כולם, למעט המורים להם מעולם לא סיפרתי על זה – פנו אליי בכינוי הזה.

אני לא ממש זוכרת שהרגשתי שמנה, או שבחנתי את גופי במראות, אבל אני זוכר שדאגתי להניח את קופסת האוכל שלי בזווית שחסמה אותי עד כמה שניתן מעיני כולם, היות ולא יכולתי לנתק בין הכינוי "חזירה" והמילים "שמנה" או "מכוערת", והרגשתי נבוכה שיראו אותי אוכלת – או פשוט מתקיימת.

החוויה הפכה אותי למודעת במיוחד להשפעתן של מילים, וגם הזכירה לי להיות להיות נחמדה יותר לאנשים. בנוסף, תמיד רציתי לכתוב ספר ילדים, וחזירה ביישנית בשם ג'וליה – יכולה דווקא להיות גיבורה הורסת!"

-ג'וליה פוגצ'בסקי

שיער

"היות והגענו ממשפחה מעורבת גזעית, שתי אחיותי ואני חווינו די מקרוב לא מעט אסונות שיער. הייתי הצעירה מבין שלוש בנות, והיות ושני הוריי היו עורכי דין, הייתה לנו אומנת.

למילה, הבייביסטרית שלנו ממילאנו, היה את השיער הכי ארוך, חלק, עשיר ויפהפיה. באמצע מאי היא קצצה את כולו, ויצרה תספורת קצרה שחורה ומהממת. אני לא לגמרי בטוחה מה נכנס בי וגרם לי לעשות את זה, אבל הילדה עם השיער המקורזל והסמיך שהייתה אני החליטה לגזור את כל השיער שלה גם. כמו שאפשר לנחש, השיער שלי לא יצא בדיוק כמתוכנן.

יום אחד באותו קיץ, התבקשתי להחזיר סרט שהשכרנו מבלוקבאסטר. כשהתקרבתי לסדק החזרת הסרטים בחנות, שמעתי אישה מבוגרת פונה אליי. באופן טבעי, המשכתי להחזיק את הפתח עבורה, כדי שתוכל להחזיר את הסרט שלה גם, והיא אמרה בתגובה "תודה חמוד", והלכה משם.

כשאני מסתכלת אחורה, זה היה שיעור טוב של מה לא לעשות עם השיער שלי – שיער שרוב האנשים לומדים בשלב הרבה יותר מביך של חייהם (כמו התיכון). בסופו של דבר, אני צוחקת את הצחוק האחרון – בלוקבאסטר נעלמה, אני עדיין עומדת"

-האנה גרג