פייסבוק: המחאות הפמיניסטיות שהצליחו

פייסבוק שינתה את העולם, כולם יודעים את זה. רבים, טובים וחכמים ממני שפכו ועוד ישפכו מילים רבות בניסיון להגדיר, לאמוד או לכמת את ההשפעה הזאת, וכמעט תמיד יעלה צמד המילים "כיכר העיר". זאת קלישאה, אבל זה לא אומר שהיא לא נכונה: פייסבוק החליפה את המרחב הציבורי הישן. המרחב החדש הזה סופג לא מעט ביקורת, ואולי הוא באמת מנוכר יותר מהגירסה המקורית של מרחב ציבורי (אני בכלל לא בטוחה בקשר לזה), אבל הוא בהחלט יותר יעיל ממנה. לפחות בכל מה שקשור לשיח חברתי (זוכרים שפעם יכולנו לדבר על דברים בלי להגיד "שיח"?).

 

עוד באון לייף:

 

פמיניזם משגשג במרחב הזה כי הוא מאפשר, בראש ובראשונה, תקשורת. אחד התהליכים החשובים במאבק הפמיניסטי היה השלב בו נשים החלו לתקשר אחת עם השנייה, לחשוף את המצוקות שלהן ולהבין, לראשונה, כי הן כולן סובלות מאותם קשיים.

 

מעבר לכך, בעוד מהמרחב הציבורי הפיזי נשים מודרות דרך קבע, המרחב הציבורי החדש הוא סיפור אחר לגמרי. כאן קולן של נשים נשמע. עד כדי כך נשמע, שבעוד הפגנות או אירועים פמיניסטיים במהותם (כמו ההפגנה ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים) נשארים יחסית ריקים, עדיין נולדו ביטויי שנאה כמו "הג'יהאד הפמיניסטי" או "פמינאציות", שממחישים היטב את רמת ההתנגדות והפחד. מי שישמע, ג'יהאד, לא פחות. להרוס את המדינה, הן מאיימות, וכל זה בלי לקום מהמחשב.

 

יש שקוראות לזה "פמיניזם מקלדת", ובאמת קצת קל לזלזל בו, כאילו לא מדובר באקטיביזם אמיתי, אבל אין שום סיבה. העובדה שהסרטון של סיפור החשפנית מ"מצב האומה" ירד ובמקומו עלתה התנצלות וכל זה קרה באותו היום ממחישה את זה היטב.   

 

 

גורי אלפי משחרר גברים על ידי חשפניות

 

גורי אלפי אמר בקול את מה שאלפי גברים מתביישים להגיד: אין שום דבר סקסי בנשים שמתפשטות בעל כורחן ורצונן בפני גברים זרים

לטור המלא

 

יש לא מעט ביקורת על הגל הזה, חלק גדול ממנה נע סביב השאלה ההו-כה מוכרת ומעצבנת "אבל מה בעצם אתן רוצות?" (מי אמר מחאה חברתית ולא קיבל). זאת שאלה שכל הניסוח שלה לא מתאים למה שמבקשות הפעילות הפמיניסטיות לעשות. אין איזה יעד ספציפי לכבוש, כי כל הרעיון הוא להפסיק לכבוש יעדים. הפמיניסטיות של 2014 מבקשות לשנות את השיח מהיסוד. ואת זה עושות באמצעות יעדים משתנים: להוריד פרסומות פוגעניות, לשנות את היחס כלפי עבירות מין בתקשורת ובבתי המשפט, לדרוש לראות נשים על מסך הטלוויזיה (ולא רק בתור דוגמניות). פייסבוק הוא כלי מאד יעיל, והפמיניסטיות של הדור הזה למדו להשתמש בו היטב. במקביל לעמודים כמו אחת מתוך אחת ולפעילות של גופים כמו תא העיתונאיות, מדי פעם צצים קמפיינים ממוקדים ברשת, לא מעט מהם משיגים את המטרה הנקודתית שלהם. בשביל להעלות את המורל אחרי אירועי אייל גולן, להלן כמה דוגמאות להצלחות קטנות של הפמיניזם הפייסבוקי:

 

מחאה כנגד אמירות/ מעשים 

 

ורדה רזיאל ז'קונט מציעה לנפגעת אלימות מינית להפסיק להתבכיין ולהשתחרר מינית
בסוף 2012 פנתה אישה בת 23 לתכניתה של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 103 וסיפרה על אונס שעברה על ידי חבר קרוב. המאזינה הסבירה כי היא פונה בבקשת עזרה משום שהיא סובלת מסיוטים, קשה לה לחשוב על זוגיות והיא חווה תחושת ריקנות. בתגובה, ענתה לה ורדה רזיאל ז'קונט כי הבחור פשוט לא יכול היה לשלוט ביצר שלו, שהיא מגזימה והיסטרית, ושהיא תמימונת ולכן מומלץ שתשכב עם כמה שיותר גברים כדי להשתחרר מינית. בנוסף, רזיאל ז'קונט הניחה שכנראה יש למאזינה "אישיות בעייתית" אם היא עדיין חווה סיוטים (כחודש לאחר שהותקפה) ואף תהתה באופן כללי "כמה זמן תעשה קריירה מהטראומה". לסיום הסשן הרגיש הזה ציינה הפסיכולוגית כי זאת לא ממש טראומה, ונתנה את אסון צאלים כדוגמה לטראומה "אמיתית", בניגוד למה שעברה האישה הצעירה שפנתה אליה בבקשת עזרה.

 

 

אביה של נערה אחרת שנאנסה גם היא, שמע את הדברים והתקשר נסער למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית. מרכז הסיוע פרסם הודעת גינוי רשמית, ובעודו מגיש תלונה לרשות השנייה כבר התעוררה מחאה ציבורית רחבה וקריאה לפיטוריה של הפסיכולוגית המוכרת. התגובה הראשונית היתה כמובן סירוב להתנצל, אבל בעקבות התלונה של מרכז הסיוע והלחץ הציבורי שגיבה אותה – רזיאל ז'קונט נדרשה להתנצל בשידור, מה שגרם לה לשחרר סמי-התנצלות. כעבור מספר חודשים, אחרי שנוספו גם אמירות לגבי הכאת ילדים ותלונות נוספות, הושעתה רזיאל ז'קונט מרדיו 103 לתקופה קצרה.

 

כאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה. 

 

נתן אשל, יד ימינו של נתניהו, מאיים על יוזמות מחאת רשת נגדו

בינואר 2012 חשפו שלושה בכירים במשרד ראש הממשלה כי נתן אשל, יד ימינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הטריד מינית עובדת בלשכה, כשצילם אותה מתחת לחצאית וחיטט לה במחשב. על אף סירובה של העובדת להעיד נערכה חקירה, שבסיומה הוחלט על עסקת טיעון שכללה, בין היתר, את התפטרותו של אשל, תוך התחייבות שלא יעבוד יותר בשירות המדינה. נתניהו, מלא סטייל כמו תמיד, הודה אחר כבוד לאשל על שירותו ונזף פומבית בבכירים שחשפו אותו. די דוחה, אבל לא בלתי צפוי.

 

 

חלפה שנה, ואנחנו היינו אמורות ואמורים לשכוח את האירוע הזה, כשאשל הפציע שוב בחיינו, הפעם כשהוא ממונה על ניהול המו"מ הקואליציוני של אחרי הבחירות. אלא שאף אחת לא שכחה, ומיד נולדה מחאה ברשת, ביוזמתה של רוויטל מדר. למחאה הצטרפה ח"כ תמר זנדברג, אז עדיין רק ח"כ מיועדת. לא שהסטטוס הזה שינה משהו לצלם החובב אשל, ששלח אזהרות ואיומים, מפורשים ומרומזים, גם למדר וגם לזנדברג (“אין לתמר עדיין חסינות מפני לשון הרע" הוא כתב לה).

 

לא עזרו האיומים. מגובה בתמיכה ציבורית רחבה פנתה זנדברג ליועץ המשפטי לממשלה, ואשל נאלץ לפרוש מניהול המו"מ הקואליציוני להרכבת הממשלה.

 

כאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה.

 

מינוי צבי סגל לתפקיד פרקליט המדינה

ביולי 2013 חשפה הדס שטייף סיפור שהתרחש ב- 2007, בעת מתן עדותה של נערה שנאנסה על ידי ארבעה נערים, במהלכה נתבקשה להדגים כיצד התבצע בה האונס. בראש הרכב השופטים ישב השופט צבי סגל.

 

באוקטובר 2013, ארבעה חודשים אחרי חשיפת הסיפור, והתלונה שהגישה בעקבותיו שרת המשפטים ציפי לבני לנציב תלונות השופטים, ביקש השופט צבי סגל להתמנות לתפקיד פרקליט המדינה. נציב תלונות השופטים עמד מאחורי בית המשפט וציין כי כבודה של הנערה נשמר בעת שהדגימה, אך עצם הסיטואציה נראית לא לגמרי לגיטימית. בראיון עם הנערה היא סיפרה כמה טראומטית היא היתה עבורה.

 

 

האופציה שסגל ימונה לתפקיד בכיר כל כך עוררה מחאה ציבורית שעם או בלי קשר אליה – סגל לא קיבל את המינוי, ואת התפקיד קיבל עו"ד שי ניצן. כמה חבל היה לגלות שגם ניצן לא בדיוק נקי בתחום הזה, ולדברי עו"ד כנרת בראשי ניצן הוא "האיש שביזה, השפיל שיקר (דגש על השיקר) ורמס את זכויות האדם הבסיסיות של קורבנות קצב". תמונה עגומה של כמות החזיתות הבלתי אפשרית, ושל מצב מערכת המשפט ביחס לקורבנות של עבירות מין.

 

כאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה. 

 

"יש בנות שנהנות מאונס" ויש שופטים שמסיימים את תפקידם

ביוני 2013 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב של ועדת ערר לנפגעי פעולות איבה, בנוגע למקרה של נערה שנאנסה כשהיתה בת 13, וביקשה הכרה כנפגעת פעולת איבה משום שתוקפיה היו פלסטינים. יו"ר הוועדה, השופט בדימוס ניסים ישעיה, העיר כבדרך אגב כי "יש נשים שנהנות נאונס". ההערה הזאת, שעד לא מזמן לא הייתה מעוררת שום תגובה, פתחה סופה של תגובות נזעמות ומחאות ברשת, שהגיעו מהר מאד לפתחה של שרת המשפטים ציפי לבני, ושל יו"ר הוועדה למעמד האישה ח"כ עליזה לביא. עוד באותו שבוע השופט התנצל ואז פרש מתפקידו, החלטה שלבני כינתה "הדבר הראוי והנכון במקרה החמור הזה".

 

 

כאן וכאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה. 

 

רופאים מחרימים כנס גינקולוגיה שמדיר נשים

המכון לפוריות ורפואה ע"פ ההלכה (פוע"ה) מקיים מדי שנה כנס גניקולוגיה המיועד לרופאים גינקולוגים בלבד. נשים גניקולוגיות לא מורשות להשתתף בכנס וחלקן אף מתבקשות למצוא מרצים גברים שיופיעו במקומן. עם פרסום מועד הכנס בראשית 2012 קמה ביקורת ציבורית פמיניסטית על ההדרה. מספר נאה של רופאים גברים החרים את הכנס כאות מחאה והזדהות. בסופו של דבר, המכון נכנע ללחץ והחליט לערוך כנס נוסף והפעם עבור נשים בלבד. פתרון הגישור שהציג מכון פוע"ה נרקם על ידי לילי בן עמי, יו"ר ארגון "מתפקדות – הלובי לשיוויון בין המינים" ולימור לוי אוסמי, החברה בארגון ובעלת בלוג בפורום "נשים מדברות אמהות".

 

 

כאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה. 

 

מחאה כנגד פרסומות

 

טריומף

אחת מממחאות הרשת הראשונות שהצליחו הייתה נגד פרסומת של חזיות טריומף. הימים היו ימי אמצע 2012, כשעוד לא היינו מתורגלים בלינצ'טרנט בכל סטטוס שני, וחברת החזיות הידועה העלתה רצף של פרסומות רדיו בהן גברים הסבירו לנשים כיצד עליהן ללבוש חזיות. שזה, כדיוע, אחד הדברים האהובים על נשים בכלל ופמיניסטיות בפרט. מחאת הרשת לא אחרה להגיע, והפרסומת הורדה.

 

 

כאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה. 

 

מיני-כריות

ביוני 2013 החליט משרד הפרסום באומן-בר-ריבנאי שהדרך הכי טובה לפרסם את המוצר "מיני-כריות" הוא באמצעות תינוק על תקן פלייבוי. קשה לומר שנתקלנו בהרבה דברים יותר דוחים מהפרסומת הקריפית הזאת, שעוררה מחאה ציבורית נרחבת, עד שעוד באותו היום הורתה הרשות השנייה להסיר אותה.

 

 

כאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה.

 

דומינו'ס פיצה

בינואר 2014 הוציאה הרשת פרסומת מעודנת במיוחד: "הפעם הלכנו על מבצע פשוט כדי שגם היפות יבינו". זה מאד יפה מצדם. כל ההסברים שבעולם על שיתוף פעולה עם "היפה והחנון" ועל הומור שפשוט לא הצלחנו להבין לא הואילו, והרשת הסירה את הפרסומת ופרסמה התנצלות.

 

 

כאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה. 

 

דה וויס מתנצלים

בינואר 2013 שודרה ב"רשת" העונה השניה של "דה וויס". בפרק השלישי, מתמודד בשם מייקל ג'ייד סיפר שהשתתף בעבר ב"אמריקן איידול", והחלק האהוב עליו בתכנית היה כשחיבק את ג'ניפר לופז ונגע לה "בטעות" בתחת, ואיזה צחוקים, המנחה התבדח והציע להזהיר את שרית חדד. זה, בגדול, ההישג שלו מהתכנית ההיא ועכשיו הוא הגיע עד אלינו, לערוץ 2. כבוד.

 

 

המתמודד המקסים הזה התקבל לתכנית, ומיד קמה מחאה בפייסבוק. פניות רבות נשלחו לזכיינית ולרשות השניה, וכש"רשת" פרסמה תגובה מבטלת (ומעט מזלזלת) – מכתבים נוספים נשלחו. בסופו של דבר, נציב פניות הציבור של הרשות השנייה הצהיר כי יש טעם לפגם אולם לא מצא לנכון לעשות משהו עם ה"פגם" הזה מלבד להצהיר עליו. ציפי ערן, פעילה פמיניסטית מוכרת, כתבה מכתב תלונה ל"הפקות טלפה" – החברה בעלת הזכויות של דה וויס העולמית – ושלחה עותקים למנכ"ל, מנהל התפעול, מדור יחסי הציבור ובכירים נוספים. למחרת בבוקר דה וויס ישראל קיבלו טלפון נזעם מטלפה. בעקבות הטלפון, התקשר עו"ד של דה וויס ישראל לערן ולפליאה קטנר, פעילה פמיניסטית נוספת ואמר משהו בנוסח "למה אתן כותבות מכתבים, ממילא רצינו להתנצל". למחרת הופיעה שקופית ההתנצלות הממורמרת של "רשת" לפני התכנית עצמה שהסתיימה במילים "אנו ממליצים לארגוני הנשים להפנות את מרצן ופעילותם לנושאים החשובים שנמצאים על סדר היום".

 

כאן תוכלו לקרוא עוד על הפרשה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה