ענת הראל: הכי טוב שאני יכולה

לאחר לידת בני האהוב, תומר, גיליתי כי כל התרחקות ממנו כרוכה בגעגוע קשה. לשמחתי, יכולתי להרשות לעצמי להאריך את חופשת הלידה ל-8 חודשים נפלאים של שיכרון חיתולים ופליטות.

 

באחד מביקוריה של אמי שאלתי אותה, בעודי מביטה באהבה בפלא הבריאה שלי, איך זה שהיא חזרה לעבודה בדיוק 3 חודשים לאחר שנולדתי. תשובתה הייתה נטולת היסוס :"ידעתי שאהיה אימא טובה יותר אם אחזור לעבודה ויפה שעה אחת קודם". התשובה שלה תפסה אותי לא מוכנה ,לאו דווקא בגלל מה שנאמר אלא יותר בגלל מה שלא נאמר – לא היה שם צליל של ייסורי מצפון. מה שגרם לי להרהר על המלכוד בו אנו מתנהלות היום. 

 

אכילה רגשית בלי רגשות אשם

"האקס הגיע כדי לעזור במעבר. אני מסתכלת עליו מקשקש עם המוביל ותוהה אם אמצא איש כ"כ יפה מבפנים ומבחוץ, ואולי אני עושה טעות". בלוג מרגש, היכנסו לקרוא

 

 

 

לא שהייתי מחליפה מקומות עם אף גבר עלי אדמות, אבל לצערי נולדנו לתוך עידן שבו להיות אישה מצליחה ושלמה עם בחירותיה בו זמנית, זו משימה כמעט בלתי אפשרית ומאוד נדירה במחוזותינו. לפעמים אני מדמיינת אותנו לכודות באזור הדמדומים: בין העידן הישן – בו מקומן של הנשים היה מאוד ברור, ללא אפשרות בחירה ועיקר פועלן היה גידול הילדים ותחזוקת הבית. (לא שאני מזלזלת במשימות החשובות הללו) לבין העידן המודרני – בו נשים ירשו לעצמן לפרוש כנפיים ולהמריא לגבהים המתאימים להן מבלי שמשא ייסורי המצפון ימשוך אותן מטה.

 

שלב הביניים הנוכחי הביא אותנו למצב כמעט אבסורדי בו נשים רבות רוצות להגשים את היעוד שלהן גם מחוץ לכותלי הבית, להרגיש מוערכות לא רק על החלפת חיתולים והכנת ארוחת ערב (במקרה שלי, דווקא הכנת ארוחת ערב היא פעולה מוערכת ובעיקר נדירה ביותר).

 

כך הפכנו לחלק בלתי נפרד משוק העבודה וכמעט שאין תחום שסגור בפנינו למעט "המשרד לשחרור מייסורי מצפון". כאן אנחנו ניצבות מול גדר גבוהה ומאיימת ופשוט לא מסוגלות לפרק אותה לגורמים ולהתנער מהתחושות של "מה אחרים חושבים עלי ו"על מה אני מוותרת כשאני בוחרת בדרך מסוימת"?. הגיבורות שבינינו, שהשתחררו מהכבלים הללו לא בהכרח הצליחו להתגבר על הביקורת העצמית שמסתכמת במשוואה הבאה: כל דקה שאני מקדישה לקריירה שלי באה על חשבון ההשקעה שלי בילדים ובבן הזוג ולהיפך.

 

כמה קל היה להאשים את הגברים שאינם נושאים בנטל גידול הילדים ותחזוקת הבית – בעובדה שאנחנו לא מממשות את הפוטנציאל שלנו. היה קל וגם נכון. אבל היום, כשיותר ויותר משפחות מתנהלות בחלוקת נטל כמעט שוויונית ובמקביל יותר ויותר גברים מגלים את הקסם של להיות מעורבים בגידול צאצאיהם – אנחנו במלכוד. את מי נאשים בכך שהמצפון אוכל אותנו עם כל שעה נוספת בעבודה וממשיך לייסר אותנו כשאנחנו מפחיתות שעות השקעה בקריירה למען זמן איכות עם הילדים?

אני תוהה ביני לבין עצמי, האם יתכן מצב שבו אהנה מכל העולמות מבלי להתייסר? למה אני צריכה לבחור בין קריירה מספקת ומאתגרת לבין נוכחות רבה יותר בחייו של בני?  

 

אני מסרבת להיכנע למכשול הזה ומאמינה שהוא טמון בשני שינויים עיקריים:

שינוי מהותי בתנאי התעסוקה – בחלק ממקומות העבודה כבר ניכרים ניצנים של שינוי נורמות על פיהם עובד נמדד לפי תפוקה ולא לפי מספר השעות שהוא מבלה במשרד.
האופציה הזו תאפשר להרבה מאוד אימהות ואבות לעבוד מהבית ולא לדמיין את הילדים שלהם מחממים עוד ארוחה קפואה במיקרו או שוברים לבד את הראש עם שעורי הבית. היא תאפשר מצב שבו חיי משפחה רגועים והגיוניים מתנהלים גם באמצע השבוע ולא רק בשבתות.

 

שקט פנימי – השינוי השני חייב לבוא ממשפט מפתח אחד: "אני עושה את הכי טוב שאני יכולה גם אם זה לא מושלם". אולי לא אזכה בפרס אם השנה או לתמונת שער במגזין "דה-מארקר", אבל אלו הבחירות שלי ובתוכן אני עושה את הכי טוב שאני יכולה.

 

בדיוק כמו שאימא שלי ידעה שהיא תהיה הורה רגוע וטוב יותר אם תחזור לעבוד כך גם אני משלימה עם העובדה שלא אהיה מסופקת כאימא במשרה מלאה או כוורקוהוליקית ולכן דרך הביניים דורשת ויתורים ואני מקבלת אותם בהשלמה ולא בהרכנת ראש.

 

תומר מתיישב לידי במהלך כתיבת הטור הזה, הוא רוצה לספר לי משהו שקרה היום בבית הספר, לא דרמטי במיוחד. כבר 19.00 בערב, יש לי עוד 4 משימות על הראש ואני חייבת להודות שאין לי כבר כוח לכלום.. רגע לפני שאני מבקשת שייתן לי עוד חצי שעה של שקט חולפת מחשבה מהירה בראשי: הרגעים האלו שבהם הוא יושב איתי ואנחנו משוחחים על משהו שלא קשור לשעורי בית או מטלות יומיומיות, אלא סתם יושבים ומדברים – הם רגעי חסד שלא תמיד יהיו לנו אותם ואני לא מוכנה לוותר עליהם. בחישוב זריז של רווח מול הפסד ברור לי שאין כאן בכלל שאלה- אני סוגרת את המחשב, משתיקה את הנייד ומביטה לתוך עיניו החומות היפות של האדם הכי חשוב לי בעולם. הטור יחכה לי גם מחר…

 

צילום: רונית כהן ואורי טאוב 

תגובות (0)
הוסף תגובה