להיות מעושרת זה להיות מאושרת?

בעוונותי, עבדתי כל שנותי ממש, אבל ממש קשה. עבודה פיסית מתישה של 12–14 שעות צילום ביום, כולל סופי שבוע. וראו זה פלא, לא זו בלבד שלא התעשרתי, אני עדיין סובלת מקשיי פרנסה, בלשון המעטה. לא שאין מספיק כדי לגמור את החודש, אבל בשאלה אם לנסוע כל שנה ללוס אנג'לס לבקר את משפחתי עומד מרכיב הכסף במקום מרכזי.

באפשרות לרכוש דירה לילדיי… אה… אין אפשרות כזאת.

 

עד כאן סיפור מצוי של מה שנהוג לכנות כיום "שחיקתו של מעמד הביניים". היכן בכל זאת נכנסת הפריזמה הנשית לסיפור שלי? זה שלוש שנים אני יוצרת, עורכת ומביימת את תוכנית הטלוויזיה "מעושרות" – סדרת דוקו?ריאליטי העוסקת בנשים עשירות במיוחד. רובן לא הרוויחו את הכסף בעמל כפיהן, אלא התחתנו אתו

.

בסיפורי הסינדרלה שלהן מצאתי את כל מה שלימדו אותי על כסף ועל נשים. קודם כל, להתחתן עם כסף זו עבודה, לעתים קשה יותר מכל עבודה אחרת. אך כמו כל עבודה, גם זו מכבדת את בעליה.

 

להתחתן עם כסף הופך אותך למתנצלת על כך שהכסף הוא כביכול לא שלך, ואת מחפשת תירוצים למה הכסף שאינו שלך הוא בעצם שלך.

 

להתחתן עם כסף מוריד את חרדת ההישרדות הכלכלית מסדר היום, אבל מעלה חרדות אחרות, כבדות לא פחות.עניין בזבוז הכסף והצורך להחצין אותו הופך את האשה לכלי להעצמת הגבר, או אם נשתמש במטאפורה מוכרת – ללכת כל היום ולספר איזה "כלי" יש לו.

 

אין ספק שאל מול הפיתויים, כמו כלי רכב מרווח במיוחד, קניות עד אובדן חושים, נסיעות לחו"ל במחלקה ראשונה וחשוב מכל – הערצת העם על כך שהתחתנת עם עשיר – המקום שבו נמצאות המעושרות הוא מקום רם בסולם המקומות הנחשקים. סולם המורכב מ…להיות עשיר ולהיות מפורסם. המעושרות אינן צריכות להתמודד עם החרדה הנשית הכל כך מוכרת של להתווכח, להתמקח ולהזיע על גובה התשלום או המשכורת.

 

עוד למדתי שבניגוד לגברים, לנשים יש אופציה להינשא לגבר עשיר, אך הן משוללות האופציה הנפשית של "אני אעשה המון כסף בכוחות עצמי". וכן, אני מכירה את הדוגמאות, המעטות אגב, של נשים שכן עשו את זה.

 

כמי שנלחמת כל חייה לפרנסתה, יצא לי לא אחת לברר עם עצמי אם אני מקנאה ב"מעושרות". עם יד על הלב, אין לי תשובה מוחלטת. אני יכולה רק לצטט את חברתי, סופרת מוכרת ומוערכת, שבשנה הראשונה אחרי גירושיה, כשיצאה לעבודה כדי להתפרנס ולא כדי “להעסיק” את עצמה, אמרה לי: "אני לא בטוחה אם לעבוד עבור חבורת גברים זה יותר קל ומספק מלעבוד עבור גבר אחד". היא נהפכה למרצה מן המניין באוניברסיטה, אל תטעו.

 

עד כאן התיאוריה, מכאן למעשה: באחד המשאים והמתנים לגבי שכרי בפרויקט שביימתי, פנתה אלי המפיקה והציעה שאשתכר משכורת חודשית נאה. היא אפילו אולי "תיתן לי שבועיים חופש על חשבונה", אבל החישוב של שכרי יהיה לפי מספר החודשים שאעבוד, ולא לפי מספר הפרקים שהסדרה שאותה הייתי אמורה לביים תכלול (תשלום לפי פרקים מקובל בחישוב שכרו של במאי). במתמטיקה פשוטה התברר שיוצא שכרי בהפסדי, אבל הסכמתי. למה? כי לא נאה להתווכח על כסף? כי אני נבוכה לעמוד על זכויותי בכל הקשור לכסף? משהו כזה.

 

מיד כשהתחלנו לצלם, הודיע גוף השידור כי הוא מקצץ במספר הפרקים בסדרה. חזרה אלי המפיקה ואמרה: "אופס, התבלבלתי, עכשיו אשלם לך לפי מספר הפרקים ולא לפי מספר החודשים". זה היה היום שבו שכרתי את שירותיו של סוכן אמנים שייצג אותי. והוא, הגבר, לימד אותי שאפשר להגיד לא, ולא הסכמתי לקבל את ההצעה החדשה שלה. זה היה היום שבו שברתי את תקרת השכר שלי. יום קטן לאנושות, יום מכונן מבחינתי. שמחת עניים, אבל בכל זאת שמחה.

 

לטור המקורי באתר דה מרקר

תגובות (0)
הוסף תגובה