גם אני עובדת קשה לשמור על המשקל

אפתח בווידוי: אני, ענת הראל, ואני עובדת קשה כדי לשמור על המשקל שלי.

 

כמה הייתי רוצה להיות אחת מאותן נשים שזה בא להן בקלות , אמנם אין הרבה כאלה, אבל אני מקפידה לא לסבול כל אחת מהן באופן אישי….

ההיתקלות החזיתית הראשונה שלי עם נושא המשקל קרתה בגיל 17, בערך באותו הזמן בו הפסקתי לגבוה בקצב מטורף וגיליתי שאפשר לגדול גם לרוחב. בלי לשים לב עליתי בשנה אחת כמעט 10 ק"ג. מי שעצרה את הסחף הזה הייתה  אימא שלי, ששלפה אותי מתוך ארון הממתקים שלנו, שם פחות או יותר התגוררתי באותה שנה.

קשה היה להאשים אותי בחוסר פעילות, משום שכבר בגיל צעיר התגליתי כילדה פעלתנית והדרך היחידה לפגוש אותי הייתה בתנועה לכיוון כלשהו,  אבל שום פעילות לא עוזרת כאשר כמות הסוכר שנכנסת לגוף ביום משתווה לצריכה של ארבע משפחות. בדיוק אז הבנתי שמדובר פה בחולשה רצינית וש"המתוק" הוא הקריפטונייט שלי (להבדיל מאלה שאוהבים רק שוקולד ולא גלידה, אני לא עושה אפליה – ומפגינה חיבה אחידה כלפי כל סוגי המתוקים).  

כך , בגיל 17 הבנתי מספר דברים חשובים:

1.    גם הגוף שלי אוהב לאגור שומן .

2.    אני לא מוכנה להיות שמנה.

3.    פעילות גופנית עוזרת מאוד אבל לא מספיקה בכדי למנוע ממני להשמין.

4.    זה בידיים שלי.
 

במסגרת הפעילות שלי כמאמנת לאורח חיים בריא אני פוגשת בלא מעט נשים שמתמודדות עם עודף משקל (משמעותי או קל – כזה  שאינו מסכן אותנו בריאותית אבל בהחלט מסכן את שלוות הנפש שלנו). המאבק במשקל העודף אף פעם אינו פשוט עבור אלו מביננו אשר מתנפחות רק מלעבור ליד פחזנית. אבל 'לא פשוט' אינו אומר 'בלתי אפשרי' ומתוך המפגשים האלו עם אותן נשים בנוסף להתמודדות היום יומית שלי עצמי, למדתי לזהות את אותם דברים שהופכים את הלא פשוט לאפשרי:

 

· זהי את האויב

האויב אינה העוגה, הגלידה או השוקולד, אלא דווקא חוסר השליטה שלנו מולם. לעיתים, החולשה נובעת ממקור רגשי ומתוך איזה "חור" שאנחנו מנסות לסתום עם שכרון חושים מתקתק  ולפעמים זו פשוט כמיהה למתוק בלי שעומדים מאחוריה פרויד וחבריו. עצם זה שאני מכירה בחולשה שלי ומזהה אותה – כבר מייצר יותר שליטה  על המצב. אנחנו יודעות שיש בור ברחוב הזה – אז אנחנו לא חייבות ללכת משם.

 

מכיוון שאי אפשר להימנע לחלוטין ממגע עם אותם מאכלים שמפילים אותנו בפח, אפשר לפחות לצמצם את נקודות המגע שלנו איתם למינימום האפשרי. אני הרי מרחיקה את עצמי מאנשים שמקלקלים לי את היום אז למה שלא אעשה את אותו הדבר עם מאכלים שעושים את אותו הדבר?

 

· כוח רצון וסדרי עדיפויות

בשורה התחתונה, זה בידיים שלנו ואלו הבחירות שלנו. זה לא רק לרצות מאוד לחיות בתוך הגוף שמגיע לי/ משמח אותי/מאפשר לי לתפקד בצורה החיונית ביותר – זה פשוט להתעקש על זה, אבל ממש להתעקש.

זה אומר לעמוד עקשנית ונחושה מול הפיתויים, להתגבר על היצר ולומר לעצמי: האם 5 דקות של תענוג על הלשון שוות לי מצב רוח רע של ימים שלמים כשאני מרגישה לא בנוח עם הגוף שלי? והאם כשאני משיגה את המטרה ומרגישה נפלא עם הגוף שלי זה לא שווה הפסד של מיליון עוגות מופלאות? ברוב המקרים התשובה היא כן כן כן.. אבל אותו רגע של כוח רצון ועמידה מול הפיתוי הוא רגע שלא רבות יכולות לו. אולי כי המחיר שאנחנו משלמות אינו מיידי – הקילוגרמים העודפים אינם צצים מיד אחרי הביס וגם לא יום אחרי. הגוף יעשה את החישובים והמאזנים שלו ודבר אחד בטוח בסוף אנחנו נראה אותם. על המשקל ובעוד כמה אזורים בגוף.
לכן, גם כאן כמו בכל הישג שאנחנו שואפות אליו – צריך לראות את המטרה מול העיניים בכל פעם שהפיתויים זמינים לנו. במקרה הזה המטרה היא מותניים שעושות לנו שמח בלב.
 

· איזון

לצד ההבנה שנדרשות כאן שליטה עצמית ומאמץ לא פשוט, בואו נלך רגע צעד אחד אחורה – מגיע לנו ליהנות ולהתפנק אחרת מה שווים החיים האלו? ובואו נודה, אוכל הוא פינוק. הוא מעורר את החושים, תאווה וגם לתענוגות שנמשכים רק רגע קט יש מקום בחיינו.

 
אז לא, אני לא חושבת שצריך לוותר לגמרי על העונג שבגלידה משובחת או עוגה מעולה. יותר מזה, ברור לי שאם אטיל טאבו על אחד מאותם מאכלים – באותו רגע אתאווה אליהם אפילו יותר. שאלת השאלות – האם אפשר גם וגם?

אני, באופן אישי, לא מאמינה בגישות קיצוניות ותמיד מחפשת דרך ביניים שהמוטו שלה הוא "חיה ותן לחיות" (או במקרה הזה: תמתיק ותן לרזות). לכל אחת מאתנו מבנה נפשי שונה וכל אחת מוצאת את האיזון שלה באופן שונה. מצאתי את האיזון שלי ביום אחד  בשבוע שהוא "יום החטאים" שלי. בדרך כלל אלו שישי או שבת שגם כך שיגרת האכילה בהם שונה, ובימים האלו אני מרשה לעצמי את הפינוקים האסורים. לא בתאווה בלתי נשלטת, לא בחגיגה חסרת מעצורים, אלא בניחותא , בהנאה מרובה מכל ביס וביס ובפרידה לא מוגזמת של שבוע עד למפגשנו הבא (-:

 

צילום: רונית כהן ואורי טאוב 

תגובות (0)
הוסף תגובה