ילדה, אישה, דיסלקטית ועקשנית. אני הדס שטייף

אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי – הייתי אומרת שאני ילדה-אישה

מקצועית אני כתבת משטרה ופלילית. אבל יש לי פינה של סיפורי פלילים שהיא יותר לילדים, וילדים מתים על זה. זו פינה שבניתי עם השנים ואני נהנית מזה יותר מכל דבר אחר שאני עושה במקצוע שלי. אני קמה כל בוקר, באהבה גדולה אוספת את הסיפורים ובאהבה יותר גדולה כותבת אותם. יש ילד אחד שמעריץ את הפינה. ההורים שלו סיפרו לי שהוא רוצה להיות הדס שטייף – אז הגעתי לבר מצווה שלו. זו הילדה שבי. מצד שני, אני עיתונאית ותחקירנית בנשמה.

אני גאה בעובדה שאני עיתונאית על אף הדיסלקציה

אני גאה בהמון דברים שעשיתי והובלתי. כמו, למשל, אנשים שעזבו משרות בעקבות מאבקים שניהלתי נגדם, בעובדה שאני מצליחה להיות עיתונאיות למרות הדיסלקציה, הדיסגרפיה והפרעת הקשב. זה הניצחון הכי גדול שלי.

אני הכי גאה במשפחה שלי – במה שכל אחד מביא פנימה לתוך המשפחה. אלה אנשים ברוכי כשרון ומאד עצמאיים. יש לי אחיין, ילד בן שמונה, שכותב ספר שירים, יש לי אחות שחקנית ואצנית. אלה אנשים שהולכים עם הדרך שלהם, וכך גם הילדים שלי. זו תמיד היתה האג'נדה שלי – לתת להם ללכת לאן שהם חושבים שטוב להם. והכי הכי להיות שם בשבילם תמיד, בעיקר כשרע.

היום שהבנתי שאני אישה

היה היום בו קיבלתי את המחזור והייתי בהיסטריה. ידעתי מה זה, אבל לא הכינו אותי למשמעות של זה. להיות אישה מבחינתי, זה פשוט להיות. להבין את המשמעות וליהנות מזה; הרגישות, היכולת להסתכל, להתמודד ולראות את הדברים אחרת. אני לא מאלה שהיו מעדיפות להיות גבר. אני נהנית ממה שאני, מאיך שאני כאישה. אני משתדלת שנשים אחרות ייהנו ממה שיש להן. להיות אישה זה המון.

השלב השני בהבנה שלי היה כשגברים מבוגרים הסתובבו סביבי וחיזרו אחריי והבנתי שאני עושה להם משהו, ובעיקר נאלצתי להתמודד עם הקושי, ולהבין מה זה אומר, ואיך להתנהג. הבנתי שאני צריכה לגבש אינטואיציה, צריכה להיות אני ולשמור על עצמי ועל הכבוד שלי – לא לתת מעצמי אלא אם כן אני רוצה.

לנשים יותר קל לפנות אליי לעזרה, ככתבת פלילים וכאישה

הטיפול שלי בדברים, ההסתכלות שלי, ואפילו האג'נדה שלי מגיעה מהרקע הנשי. אנחנו נמצאות בתקופה שמדברים בה כל הזמן על העצמה נשית. את זה עשיתי עוד לפני שהבנתי מה זה. אין מתלוננת על הטרדה או התקפה מינית שאני לא אפגש איתה. אני חייבת להודות שמדובר במאות נשים, איתן אני נפגשת לרוב בבתי קפה.

כרמלה מנשה היא מודל עבורי

כרמלה, חברתי, מוכיחה שעבודת שטח זה הדבר הכי חשוב בתקשורת. יש לי המון הערכה אליה. התחום שלי, הפלילים, מאד תחרותי ולא מפרגן. מעט מאד נשים מחזיקות בו מעמד. בגלל שאני קצת עם הפרעות קשב ופעלתנית מאד, זה מתלבש עליי בול.  אין לי שום פחד בדבר שאני מאמינה בו. אני הולכת עם האמת שלי עד הסוף לטוב ולרע ואני לא מתחמקת מהאחריות.

אני המעבידה הכי קשה של עצמי

אני קמה עשרים שנה בחמש בבוקר לעשות את פינת הפלילים. אני דורשת מעצמי הכי הכי. וזה מלווה אותי כל הזמן. אני יודעת מה אני ומה ואני לא מחפשת להיות מה שאני לא. ולכן לא פניתי לכיוונים אחרים כמו להיות מגישה או עורכת. בשבילי הקסם זה לקום כל יום ולראות מה מחכה לי. כל יום מחדש. ואני לא מושלמת. שזה אולי הכי יפה.

אני חושבת שאם לא הייתי עוסקת בתקשורת ולא הייתי עיתונאית, הייתי אולי פסיכולוגית או עובדת סוציאלית. אולי אפילו ציירת. אני מסתכלת לרוב על דברים בעינים של אמנית. אני רואה רגש, השפה שלי מושאלת מצבע במקום מפרספקטיבה, מצורה ומדמיון. אני מסתכלת על דברים כמו על תמונה, ציור, רק ככה אני מצליחה לשרוד.

אני חיה לי מסיפור לסיפור, ממאבק למאבק, מהיום שאני זוכרת את עצמי

הייתי נשיאת נוער לנוער בדימונה כשלפניי כיהנו בתפקיד רק בנים. ואז החונטה של הבנים הדיחה אותי משום שהם לא יכלו לשאת את העובדה שאני הנשיאה ורק חיפשו דופי ופגמים בהתנהלות שלי. אחר כך בצבא, אחר כך באל על – כשהמאבקים היו בעיקר נגד גברים מטרידים.

 

השאירו את השובניזם שלכם מחוץ לבית המשפט

השופטים שלנו, שיושבים בהיכלי הצדק, חייבים להבין שני דברים: אחד – הם צריכים להשאיר את דעותיהם הקדומות והשוביניזם בחוץ, והשני – שאם לא יעשו כן, קלונם ייחשף ברבים ויביא לאיבוד משרתם

לטור המלא של הדס שטייף

 

זה המשיך אחר כך בחיפוש אחר הצדק: אני לא מצליחה להתעלם מדברים שנראים לי לא צודקים. נורא קשה לי כשמנצלים אנשים אחרים. לאחרונה החלטתי, לדוגמה, שאני לא אוכלת שוקולד בגלל כתבה שראיתי על ניצול ילדים בתעשיית השוקולד והעסקתם בתנאי עבדות. זה משפיע עלי נורא, זה הורג אותי. אני לא יכולה לעמוד בזה שמציקים לילדים וקשישים.

אני מנסה לשנות את החברה הישראלית, יחד עם נשים נפלאות אחרות ורבות. זה לא קורה ביום אחד אלא לאט לאט. בפרשת עמנואל רוזן התקיפו אותי מכל הכיוונים אבל בסוף ניצחתי. הניצחון הוא לא כתב אישום או שרוזן יישב בכלא, אלא זה שסוף סוף אנשים מבינים שזו נורמה חברתית שיש להוקיע ולירוק מתוכנו.

יחד עם תא העיתונאיות, שאני חברה בו, הצלחנו להראות שלא הכול עובר דרך בית המשפט והעיניים הפליליות, והציבור מתחיל להבין את זה. גם פרשת אייל גולן חידדה את זה. נסגר התיק, ואנשים מפנימים מה המשמעות של "חוסר ראיות מספיקות". אני מרגישה שהעבודה שעשינו ועדיין עושות זוכה להמון פירגון, מנשים וגם מגברים – וזו הרגשה מאוד מעצימה, כאישה.

לא אשכח שקראו לי פעם "שקרנית"

בעבר פרסמתי סיפור על חשד לאונס של ילדה בת חמש מהמגזר החרדי. בסוף התברר שהמפקחת על הגנים בדתה את הסיפור. היא סיפרה, המשטרה חקרה והתפקיד שלי היה לדווח. פרסמתי הכול לפי הכללים, ציינתי 'לכאורה' וכו'. אבל בסוף הואשמתי על ידי אנשים מהמגזר בכך שהמצאתי את הסיפור.

אחוות נשים אמיתית שמזריקה לי חיים

אחד הדברים שממריצים אותי זה תא העיתונאיות שגרם לי לגלות שאני לא לבד. אלה נשים מדהימות, מהטובות שיש, שהולכות עם הצדק והאמת, ולא פוחדות. אני מאד גאה להיות אחת מהן. אני שומעת מקולגות שלי ששנים ניסו להקים כזה תא ולא הצליחו. ואנחנו ביופי, באמונה, בפרגון ענק ובהבנה – עשינו את זה.

אנחנו תא מגובש, אין לנו מנהיגה. כולנו יחד בהכל ובהסכמה מלאה. הכול מובא להחלטת כולן. ולא רק זה, אנחנו באות ממערכות עיתונאיות שונות, מפרגנות אחת לשנייה ומסתכלות אחת על השנייה. זה משהו שהרבה ארגונים צריכיםללמוד מאתנו, מבחינת ההתנהלות. זו העצמה נשית אמיתית.