מיכל צפיר: כל אחת יכולה, כמוני

אני, אם לומר את האמת, התחלתי לגמרי במקרה.  ב- 40 השנים הראשונות של חיי, מערכת היחסים שלי עם פעילות גופנית הייתה, איך לומר, לא משהו. די אמביוולנטית. באותן השנים התמדתי בעיקר בלשלם מנוי לחדרי כושר, לסטודיו סי ולעוד מקומות שהרוויחו מהתשלום שלי אך לא מהנוכחות הפעילה שלי. אני בטוחה שזה קרה לחלק מכן. ידעתי שצריך לעשות פעילות גופנית, אבל לא הצלחתי להתמיד בשום דבר כזה לאורח זמן.  על ריצה בכלל לא היה על מה לדבר. ריצה??? השתגעתן, למה לרוץ כשאפשר לשבת בנחת מול הטלוויזיה ולנשנש צלחת חטיפים?!

 

עוד באון לייף

 

כאמא צעירה עם בעל שמפתח את קריירה, ספורט לא ממש העסיק אותי. לא הייתי פנויה ובנויה לחשוב על זה.  וכן, כמעט שכחתי. היו גם ההסברים, או יותר נכון התירוצים, שאני לא רוצה לעזוב את הבנות, שבעלי אוהב אותי ככה, שזאת גנטיקה, ועוד ועוד. כך היה עד לאחר הלידה של בתי השלישית – גילי. עד אז סבלתי מעודף משקל. כלומר – הייתי שמנה. באותו זמן היו לי צילומים לקלטת, אז עשיתי מה שידעתי לעשות,  מה ששמנים עושים. דיאטה. התחלתי עוד דיאטה והסתובבתי עם עגלת התינוקת בשכונה.

 

מה שקורה בלונדון יכול גם לקרות פה

נקודת המפנה התרחשה בלונדון, רק יואב ואני, בלי ילדות, כיף גדול. במאמר מוסגר, באותה תקופה הייתי, כרגיל, בדיאטה וירדתי 200-400 גרם לשבוע. ובחופשה? לא חסכתי אלא אכלתי. באותה תקופה, על פי תוכנת ההפעלה שלי – חופש זה חופש, אפשר ורצוי לפרוק כל עול.  בקיצר, לא שמרתי בדיוק על עקרונות התזונה הבריאה באותו טיול. אבל מה שכן עשיתי – הלכתי. באותו טיול, חרשנו את העיר לאורכה ולרוחבה. הסתובבנו כל היום, מהבוקר עד הערב. חזרתי ארצה ורצתי (מטאפורית) להישקל, ולהפתעתי ירדתי כמעט קילוגרם, פי 3 מהקצב הרגיל שלי. בניגוד לעיקרון, מה שקורה בלונדון נשאר בלונדון, הגעתי למסקנה שמה שעובד בלונדון יכול לעבוד גם בארץ הקודש.

 

אז התחלתי ללכת בשכונה, עדיין עם טי שירט של יואב וטייץ. סט אחד הספיק, כי הלכתי פעם בשבוע. ואחר כך קצת יותר. וגם קצת יותר מהר. אני מדברת על שנתיים של הליכות. שלא יהיו טעויות – לא התחלתי לרוץ בין לילה עשרה ק"מ.

 

באחת הפעמים הלכתי עם חברה והיא אמרה לי שאם אני הולכת כל כך מהר – למה שלא אנסה לרוץ?

 

 

ואז התחלתי לרוץ.

ופתאום מצאתי את עצמי מתאבזרת בהתאם. הטי שירט הגדולה של יואב התחלפה בחולצת דריי פיט במידה הנכונה, וכששאלו אותי מה אני רוצה ליום הולדת, ביקשתי בגדי ספורט. פס הקול המוסיקלי של הריצה התארך וגם המסלול שלי.  דרך הריצה למדתי דברים חדשים על עצמי. למדתי גם שכדי שאתמיד, אני חייבת ליהנות ולגוון, ובעיקר לא לסבול – כי סבל לא ממש עשה לי את זה.

 

תנועה בכלל וריצה בפרט, זו הדרך הכי מהירה עבורי להרגיש טוב יותר,  כשאני לחוצה, מוטרדת וגם סתם ביום חול. גם כשיש משברים אני יכולה להתמודד איתם, הרבה יותר ממה שאי פעם חשבתי.

 

לפני כשנה, נפלתי בעת רכיבה על אופניים ונפצעתי, ובמשך מספר שבועות לא יכולתי לשמור על שגרת הריצה שלי. כדי  לא לצאת מהמסגרת, חזרתי ללכת ושמרתי  עליה.החזרה לכושר הייתה קלה יותר ומהירה יותר ממה שחששתי.

 

בהרצאות ובסדנאות אני תמיד אומרת שאני נראית כמו שאני חושבת. גם לפני 7 שנים נראיתי כמו שחשבתי: חשבתי שאני לא יכולה לחיות בריא, לא נהניתי מפעילות גופנית, לא הייתי מסוגלת לשמור על משקל מאוזן ובטח לא לרוץ 10 ק"מ. לא האמנתי, אז, שאני מסוגלת להצליח לרוץ. וכשלא האמנתי גם לא הצלחתי לרוץ.

 

עם הזמן, הפכתי לגרסה משופרת של עצמי. כשאני אומרת שכל אחת יכולה, לזה בדיוק אני מתכוונת. כל אחת יכולה להיות ורסיה משופרת של עצמה.

 

בשנים האחרונות יצא לי להיפגש עם הרבה  נשים צעירות כמבוגרות, אימהות לילדים קטנים וגדולים, רווקות, נשואות או גרושות והן רצות. רצות. רצות. הן רצות כי זה הזמן שלהן לעצמן. כי זה חשוב להן. כי כל אחת יכולה.

 

הסיפור שלי הוא סיפורן של נשים רבות. והוא יכול להיות גם הסיפור שלך. ב-17 באפריל יתקיים מירוץ הגוד לייף ראן של הסופר-פארם. יש לך חודש להתכונן – וזה לא בשמיים. פשוט לקום ולהתחיל ללכת, ואז לרוץ. ניפגש שם.

תגובות (0)
הוסף תגובה