חותרת למטרה: ענת הראל נערכת למרתון

בעוד כשבועיים ארוץ בפריז את המרתון השני בחיי. 42.2 ק"מ אליהם מתכוננים לפחות 3 חודשים ועדיין קשה לצפות מה יקרה ברגע האמת. כל כך הרבה "נעלמים" יש בסיפור הזה כך שההכנה הנפשית אינה פחות חשובה מההכנה הפיזית.

 

עוד באון לייף:

 

את אחת מההתמודדויות הנפשיות חוויתי השבוע בעוד ריצת אימון, אחת מתוך העשרות שעברתי עד לשלב זה באימונים. לפי התכנית זו הייתה אמורה להיות ריצה חשובה במהות שלה, כזו שבודקת את היכולת שלי להתמודד עם מהירויות גבוהות יותר, עם עומס גבוה לאורך מספר קילומטרים רב. מאחר והמרתון ממש מעבר לפינה, והמוכנות למשימה אמורה להיות בשיאה- הייתה לריצה הספציפית הזו משמעות רבה עבורי ובעיקר היה אמור להיות בה משהו מרגיע שאומר: הנה את יכולה לעשות את זה והגוף שלך מוכן!

 

 

למצוא את האיזון בכל הבלאגן

החבר לא שם, וגם הכלבה. בדירה חדשה, עבודה ישנה ומטרות נוצצות, מיטל נבון כותבת על השאיפה לאיזון בחייה. היכנסו לקרוא

 

 

 

 

לדרוך בכל שלולית אפשרית

לפי השימוש שלי במילה "אמור" אפשר כבר להבין שמשהו לא עבד כמו שצריך… ובגדול. בבוקר חורפי יפיפה יצאתי לריצה עליזה מלאת אנרגיה ואז… הכל השתבש. כבר בחימום הופיע לו כאב מציק ברגל ימין שרק הלך והתגבר, קילומטר מאוחר יותר ה"בוקר החורפי היפיפה" הפך למלחמת גוג ומגוג- ארובות השמיים נפתחו בבת אחת וגשם זלעפות החל לרדת, סגרתי היטב את מעיל הגשם, אבל זה לא הפריע לי לדרוך, לא בכוונה כמובן, בכל שלולית אפשרית כך שתוך 5 דקות הגרביים שלי היו ספוגות במים ותוך 10 דקות הפסקתי להרגיש את אצבעות הרגליים.

תוך כדי שהגשם מצליף בי התחילה רוח כ"כ חזקה כך שהתחושה הייתה שאני רצה במקום ולא זזה. חיכיתי בקוצר רוח לפנייה בחזרה מתוך הידיעה שמה שעובד נגדי בכיוון אחד יעבוד לטובתי בכיוון ההפוך, מה שלא דמיינתי שיקרה הוא שהרוח תשנה את הזווית שלה והיא אכן עשתה זאת. אם בדרך הלוך רצתי מול רוח שדחפה אותי אחורה, את הדרך חזרה ביליתי עם רוח שהודפת אותי הצידה כך שהריצה שלי הזכירה יותר את עגלות הסופר האלו שמושכות אותך הצידה כל הזמן. התחושה בשרירי הרגליים הייתה כאילו יצקו לי בתוכם מלט עם נגיעות עופרת, אני דוחפת ודוחפת והרגליים פשוט לא נשמעות לי…

 

בראש אני מגלגלת את כל המשפטים שנאמרו לי לגבי מה שאני אמורה להרגיש בריצה הספציפית הזו. מילים כמו: תחושת מסוגלות/ הנאה/ עוצמה/ כיף חולפות אל מול עיני ומגבירות את תחושת התסכול שלי.

 

אני תוהה האם זה אומר שאני לא מוכנה? אני יודעת הרי שבמהלך תכנית אימונים ישנן עליות ומורדות וזה טבעי, אבל עכשיו? כשאני אמורה להיות בשיא? מה לעזאזל קורה פה? מרגע לרגע שקעתי יותר ויותר ברחמים עצמיים ובהתחשב בכמות הגשם שהמשיכה לרדת הרגשתי שאני טובעת פיזית ונפשית כאחד.

 

מתי לדחוף קדימה – ומתי לעצור?

בתום הריצה ואחרי מקלחת חמה ומעודדת עצרתי רגע לחשוב על המשמעות של חווית הריצה הזו, לא בהקשר של המרתון עצמו אלא דווקא בהקשר של החיים בכלל.

מצד אחד, תחושת התסכול בשל הקושי העצום שהופיע בצורה מפתיעה בלי שציפיתי לו. מצד שני, סיפוק על עצם זה שסיימתי את הריצה הזו למרות הרצון העז שתקף אותי להרים את היד ולעצור את המונית הראשונה הביתה.

 

אבל… האם פעלתי נכון? האם לא יותר נכון לפעמים פשוט לעצור כשהכול הולך כ"כ קשה? ואיך אני אמורה לדעת מתי להמשיך ו"לדחוף" ומתי פשוט להרפות?

הריצה הרי הייתה רק השתקפות – יש בחיי היום יום שלי לא מעט אירועים בהם מתעוררים קשיים בלתי צפויים ואני מתנדנדת בין התובנה שאומרת: אם את רוצה משהו מאוד אז תלחמי! תתעקשי! אל תרפי! לבין התובנה ההפוכה שאומרת שאם משהו נכון לך אז הוא יקרה גם ללא מאמץ ורק בעזרת התכווננות למטרה.

 

אני מניחה שהדרך הנכונה היא כנראה ללמוד להסתכל בשקט פנימה. כאשר מדובר במשהו שראוי להילחם עליו, אז פשוט… יודעים.

 

אני מנסה לדמיין את הדבר שאותו אני רוצה, את היעד שאליו אני שואפת ולנסות לברר עם עצמי האם עצם המחשבה על הדבר מעוררת בי תחושות חיוביות- האם המחשבה הזו משמחת אותי? מרגשת אותי? או שאולי התחושה שמלווה את המחשבה על אותו יעד גורמת לי ללחץ, עצבנות, חוסר אונים.

הרבה פעמים הבטן שלנו יודעת עוד לפני שהמוח שלנו קולט, הסנסורים הפנימיים שאנחנו מתעלמות מהם ביום יום כשיש כל כך הרבה רעש רקע מסביב.

גם אחרי שזיהיתי מה נכון לי, נותרה השאלה: האם לדחוף חזק נגד הרוח?

 

לא להאבק – לפעול

באופן כללי אני מאוד מתחברת לגישה שאומרת שאם את רוצה משהו מאוד – תתכווני אליו ממקום של שמחה ולא בהלך רוח מלחמתי. כמעט בכל תהליך יש חלקים אפורים של אכזבה וקושי אבל תמיד גם ניתן למצוא את החלק במסע שמעורר ומרגש ומתוך הרגשות האלו לשדר לעולם מסביבי: "אני רוצה את זה! זה שלי!" ואז להניח לדברים לקרות מתוך האנרגיה הזו של שמחה – בלי מלחמות ומאבקים משום שעצם השימוש במילים האלו כבר מוציא לי את החשק לצאת מהמיטה בבוקר.

אז אני לא "נאבקת" אלא "פועלת" ואני לא "נלחמת" אלא "חותרת למטרה". אני מרגישה שמעצם כתיבת המילים האלו כבר רמת האנרגיה שלי עולה וברגע שזה קורה הסיכוי שדברים יקרו כפי שאני חולמת שיקרו עליהם – עולה בעשרות מונים!

 


אנרגיה של שמחה. צילום: רונית כהן ואורי טאוב 

 

לעמוד הפייסבוק של ענת 

תגובות (0)
הוסף תגובה