כשאתה נותן אתה מקבל יותר

הפעם הראשונה בה נידב אותי דודו למופע התרמה הייתה אחרי שיוני הבריא, ברוך השם, ודודו העלה רעיון שבמופע השנתי של העמותה יופיעו הורים אמנים וילדיהם. האולם היה מלא באנשים טובים שבאו לתרום עבור הגשמת משאלות של ילדים החולים במחלות מסכנות חיים, למחוא כף וגם למחות דמעה .

 

כמו דודו ויוני, ציפי שביט ובתה תמרי, ששי קשת ובנו אריאל ועוד רבים וטובים הייתי אמורה לעלות לבמה עם בתי מאי ולשיר מחרוזת שירים של צלילי המוסיקה. ממש לפני הקטע שלי הוקרן סרט שכוכביו היו הילדים שלמענם פועלת העמותה. ילדים שמשאלתם הייתה לפגוש את האמן אותו הם מעריצים, והצליחו לצחוק בפה מלא בפעם הראשונה אחרי חודשים ארוכים של סבל.  ילדים שחלמו לקבל סוס או בית עץ או להיות מלך ליום אחד וגם ילדה אחת שחלמה לנסוע לדיסניוורלד והגשימה את חלומה אך כבר לא הייתה איתנו כדי לראות את תמונות מסע הניצחון שלה עם מיקי מאוס.

 

הסרט הסתיים, הפסנתרן התיישב ליד הקלידים והצלילים מילאו את הבמה, הגיע התור שלי ושל מאי אך אני לא יכולתי לשיר… הגרון היה חנוק. התמונות של אותה ילדה מחייכת עם בנדנה לראשה ומתחת לתמונותיה מלאות החיים המשפט "יהי זכרה ברוך" הכו בי.

 

לפעמים יש רגע אחד קטן, שבריר שנייה אחד, שמחבר אותך אל תהומות הרגש וכובל את נפשך אל נתינה ללא גבולות. נתינה שלא על מנת לקבל. נתינה כדי לשמח,  ולו רק לרגע אחד, לשעה אחת, לשבוע אחד.

 

ברגע הזה הפכתי גם אני לחלק ממשפחת 'משאלת לב'.

מאותו יום והלאה זכיתי להירתם לפעילות העמותה, להפתיע ילדה חולה עם מחשב נייד בביתה באחת משכונות המצוקה בארץ, לראות במו עיניי איך המחלה הנוראית לא פוסחת גם על אלה שחייהם קשים גם בימים של בריאות, לבקר ילדים מאושפזים במחלקות ולהפתיע אותם ביום הולדתם, להופיע בכל מופעי ההתרמה השנתיים ואפילו להגשים חלום קטן אחד בעצמי.

 

לפני כמה שנים, צלצלה אלי אחת המתנדבות וסיפרה לי על ילדה קטנה שחלתה בסרטן ועומדת לעבור ניתוח בעיניה.  שבוע לאחר מכן היא היתה אמורה לאבד את מאור עיניה. משאלתה של הילדה הייתה לראות אותי לפני שלא תוכל לראות שוב לעולם. יומיים לאחר מכן נכנסו לביתי שני הורים צעירים ומקסימים עם ילדה נדירה ומיוחדת שבשביבי הראייה שעוד נותרו לה בלעה אותי במבטה.

 

שוחחנו. קיבלתי ממנה ציור שציירה עבורי והצטלמנו למזכרת. שאלתי את הילדה המקסימה מה החלום שלה והיא ספרה לי שהיא רוצה לנגן על פסנתר. פסנתר אמיתי.

 

כשנה לאחר הניתוח פגשתי שוב את המשפחה החזקה והמיוחדת הזאת באירוע השנתי של משאלת לב שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב. האולם היה שוב מלא מפה לפה, האמנים המתנדבים עלו לבמה זה אחר זה לקול מחיאות הכפיים של הקהל, אך רגע השיא של הערב הזה היה ללא ספק הופעה של ילדה קטנה ועיוורת שעלתה לבמה בליווי פסנתרנית וניגנה איתה בארבע ידיים יצירה לפסנתר, בפני קהל של שלושת אלפים איש אותו לא יכלה לראות.

 

"משאלת לב" העניקה לי את הזכות להגשים את משאלתה הקטנה של הגיבורה הזאת ולראות אותי לפני שנותחה, אך אני מרגישה שאת המתנה הגדולה קיבלתי אני. תעצומות הנפש של הילדה הנדירה הזאת שישבה בביתי שנה קודם ואמרה בקול דקיק וילדותי  "ממחר אני לא אוכל לראות יותר אבל ככה יצילו את החיים שלי", הוריה הרגישים שנדרשו לכוחות בלתי אפשריים והגשמת חלומה לנגן על פסנתר אמיתי גם ללא היכולת לראות הם נר לרגליי. משאלות מתגשמות.

 

בשנים האחרונות אני חלק מהוועד המנהל של 'משאלת לב' ועדה לכל הפעילות המבורכת והחשובה שעושים כל מתנדביה ועובדיה על בסיס קבוע רק כדי להעניק למשפחות וילדים שחייהם שובשו בצורה כל כך קשה סיבה לחלום ולחייך.

זה מתחיל מהבית

בתי מאי התחילה את לימודיה הגבוהים השנה. כמו כל סטודנט שנה א' היא מתמודדת עם החזרה לשגרת הלימודים, לשעות הארוכות מול המחשב ואל עשרות המאמרים בעברית ובאנגלית שהיא צריכה לקרוא ולסכם. תוך כדי לימודים היא גם עובדת בחצי משרה כדי להרוויח לפחות את כסף הכיס שלה.

 

אני מאד גאה בה על כך שבתוך ים ההתחייבויות והעבודות היא מצאה לנכון לפנות יום שישי אחד בחודש כדי להתנדב בפרויקט "סאנשיין" בבית החולים שניידר בפתח תקווה. גם שהייה עם ילדים מאושפזים, חלוקת מתנות קטנות, שיחה או סתם תשומת לב היא נתינה גדולה ומבורכת.

 

ביום שישי האחרון, כשחזרה מבית החולים, שאלתי אותה איך היא הרגישה והיא סיכמה את מה שגם אני מרגישה בכל פעם שמשאלה מתגשמת או ילד חולה מצליח לחייך: "אתה בא כדי לתת ויוצא מקבל".

 

רק בריאות ושתמיד נהיה בצד שנותן. אמן.

 

 

אתר עמותת  "משאלת לב"

פרוייקט "סאנשיין"

תגובות (0)
הוסף תגובה