אני רבקה, נשואה ובהריון לא מתוכנן

יום שישי, הייתי אמורה לקבל אתמול. המחזור שלי דייקן. מקסימום מקדים ביום. יש לי בבית צרור סטיקים מתקופה אחרת, רק בשביל לבטל את החשש אני בודקת. אם בוהות ממש ממש חזק, רואות הד קלוש לפס נוסף. עמוק בפנים נופלת עלי ההכרה שאולי זה כאן.אבל אני עם התקן וממש ממש לא תכננתי את זה עכשיו. נותנת עוד יומיים לסיכוי שאולי לא, ומתבדה. זה כאן. ואני, בת 32, עם שלושה ילדים, הקטנה בת שנתיים עוד רגע, ויש סיכוי שאולי, אולי בהמשך, ארצה עוד אבל לא כרגע. מה אעשה עכשיו?

 

עוד באון לייף:

 

הרצון הראשון, החזק ביותר, הוא להיכנס לתהליך שיעלים את המציאות הזאת. שיבטל את ההריון כאילו לא היה מעולם. שייתן לי להמשיך בחיי, ובפנים אני יודעת שאין דבר כזה כאילו לא היה מעולם. ושאני צריכה להכריע ממקום של התבוננות ומחשבה ובחירה. אני מנסה למצוא את המקום הזה, להתבונן ממקום נקי, בלי ההתנגדות האוטומטית והצורך להיאחז בחיים כפי שראיתי אותם מתגלגלים עד עכשיו. איך אפשר לשחרר את האחיזה הזאת, לתת צ'אנס לשינויים ולגמישות?

 

אני מנסה למפות את הגורמים שמניעים את ההחלטות שלי, להתבונן בהם, לראות מה מניע אותי.

יש כמה רבדים בהחלטה שלי: ברובד האתי, המוסרי, אני משוכנעת שזו החלטה שנתונה לשיקול הדעת הבלעדי שלי. אני רואה את עצמי מחויבת למסורת היהודית, ועל פי המסורת היהודית, לעובר, בפרט בשלב מוקדם כל כך, אין סטטוס של קיום. יש פסקי דין הטוענים שאין כלל מקור לאיסור להפסקת הריון בשלב מוקדם. אין לי בעיה דתית אבל יש לי קונפליקט רגשי, תחושה שהפעולה של ההפלה כוללת התערבות אלימה, והאלימות הזאת שורטת בי.

 

אני מנסה לחשוב מה יכולה להיות ההצדקה להתערבות כזאת. האם אני צריכה להיות במצב נפשי גבולי, האם בחוסר יכולת או חוסר אונים להתמודד עם הריון וילד נוסף? אני לחלוטין לא במצב כזה. אני אמנם עובדת שעות רבות, עמוסה ומאותגרת בחיי בהקשרים שונים, אבל אני אדם יציב, עם חוסן נפשי ומסגרת תומכת. אני מתקוממת בתוכי על הצורך למצוא 'הצדקה', מצוקה, אומללות. אני לא שם, ועם זאת אני בטוחה לחלוטין שכרגע אם הדברים היו נתונים לבחירתי, לא הייתי רוצה ילד נוסף. למה זה כל כך חשוב לי? כי החופש שלי חשוב לי והרווחה שלי והשקט, האפשרות לצאת עם בן הזוג שלי ללילה ולהשאיר את הילדים עם בייביסיטר, האפשרות לישון רצוף, האפשרות להקדיש את הזמן והפניות לילדים הגדלים שלי ולצרכים שלהם בלב פנוי ושקט.

 

 

מהפכה: הפלות בסך התרופות

 

בזמן שבספרד אוסרים על הפסקת היריון שאינו תוצאה של אונס, ישראל מחליטה לא להסתפק בהיתר ההפלות ולהתחיל לממן אותן – בשורות טובות, גם ביחס לעולם המערבי

לטור המלא

 

שלושה ימים אני מתערבבת, תוהה מה אלוהים רוצה ממני, אלוהים שהכניס אותי לסיטואציה הזאת אבל גם נותן בידי את הבחירה להחליט שלא. אני לא אהיה אומללה אם אמשיך את ההריון הזה, אבל לפי האופן בו אני רואה את המציאות, אני מאמינה שאם אפסיק את ההריון הזה, תהיה לי ולמשפחתי רווחה ונחת רבים יותר. ואז אני חושבת שאם אעשה הפלה, אעשה בזה חסד לעצמי. החסד הזה מרכך את הערבוב שלי. הוא נותן לי בהירות, התהליך לא יהיה קל, אבל הוא תהליך שמגן עלי, הוא לא תהליך שפוגע.

ההחלטה נפלה, לא מתוך פחד או בלבול אלא מתוך בהירות, יחסית כמובן, אבל אלו הכלים שיכולים להיות לי. עכשיו אני צריכה לעבור לשלב המעשי. אני יודעת שיש לי התקן ויודעת שהריון עם התקן הוא התוויה רפואית ואני נרגעת שנחסכה ממני הוועדה.

 

דיברתי עם הרופא וקיבלתי הפניה לאולטרסאונד. בבדיקה יש שתי תוצאות: אין שק הריון ואין התקן. לגבי הראשון זה עדיין סביר בהתחשב בשלב הכל כך מוקדם בו זיהיתי את ההריון אולם היעלמות ההתקן מטרידה. אמנם זה יכול להסביר בקלות את ההריון אבל אני יודעת שההשלכות של זה הן שאין לי קייס לוועדה. הרופא שולח אותי לצילום רנטגן של הבטן לוודא שההתקן לא עבר בטעות לבטן.. המחשבות עוברות בראש.. רנטגן בהריון, קרינה מייננת, סכנה לעובר.. והאמנתי שזו תהיה עילה רפואית מספיקה לוועדה.חיכיתי עוד שבוע, ומצוידת בצילום של שק ההריון ברחם הגעתי לחדר ההמתנה לוועדה בבית חולים במרכז הארץ.

 

קשה להעביר את תחושת חוסר האונים והזעם העצור בהמתנה מורטת העצבים הזאת.. (המתנתי יותר משעתיים למרות שהגעתי לפני הזמן, אבל על זה אין לי תלונות. אולי רק הצעות לייעול). התחושה העיקרית היא שאני עומדת לשבת מול נציגי הכנסייה הקתולית ולהתחנן על הזכות שלי להפסיק הריון שחלפו שלושה שבועות להיווצרותו. בשם איזה קוד אתי, איזו עליונות מוסרית הם באים להכריע אם עלי לגדל ילד נוסף, איפה גבול ההכרעה שלהם? האם יוקמו וועדות לשימוש בפוסטינור, משלחות של שיטור שיעצרו גברים מאוננים מכיוון שישנן טענות דתיות שיש בעיה עם אוננות?

 

כן, אני מסכימה שהדבר מורכב, שיש שלב של חיות בעובר בו הוא כבר גדול ולהפסקת הריון נדרשת הצדקה משמעותית יותר. אבל המקרים האלו בכלל לא מגיעים לחדר שבו ישבתי. יושבות סביבי בעיקר רווקות, שמסיבה זו או אחרת נכנסו להריון, שנמצאות בשבוע חמישי, שישי, שביעי של ההריון, יושבות ודנות בינן לבין עצמן אם הוועדה תאשר להן להפיל. אני מכירה את החוק, נשים לא נשואות זו קטגוריה לגיטימית להפלה. אתן לא זקוקות לאישור של הועדה, בא לי לצעוק, אתן צריכות להכריע על כך עם עצמכן, מול המצפון שלכן והחיים שלכן.

 

ואני יודעת שהוועדה שולחת את הזרועות הארוכות שלה אלי. אני שנשואה ואמא, שההריון הוא לא תוצאה של יחסים אסורים, שבעזרת השם אני עובדת ולא על סף שיגעון. אלי הוועדה הזאת שולחת זרועות תמנוניות ועליי היא יכולה להחליט. והקולות המאיימים שלה עוטפים אותי, אין לך אישור. אנחנו מטילים וטו על הזכות שלך לבחור האם את רוצה כרגע ילד נוסף, לא מעניין אותנו העולם המוסרי שלך או ההצדקות התיאולוגיות או הרצון שלך או החירות שלך על הגוף. אנחנו, בשם החוק, לא נרשה לך לקחת כדורים שימנעו את המשך התפתחות ההריון.

 

אני מנסה לחשוב גם על נקודות האור במצב שלי, ההשכלה שלי שמאפשרת לי הכרות עם העמדה המורכבת של היהדות, הדת שלי שמגבילה את עצמת הקונפליקט ומתירה הפלות, מה הייתי עושה אם הייתי גדלה בחברה מוסלמית או קתולית? שמחה על האפשרות הרפואית להפלה תרופתית בשלב כה מוקדם, יודעת שבסופו של דבר גם אם הוועדה תחליט להגביל אותי אני אוכל אולי ללכת אל השוק האפור של ההפלות, שזה מפחיד ומאיים, אבל יודעת שזה קיים. ואני יודעת שלוועדה הזאת אין זכות מוסרית להחליט במקומי. שהרופאים היושבים בה לא נושאים את ההריון שלי, שהם לא מגדלים את הילדים שלי ולא מתמודדים עם הקשיים שלי. שלהכרעה שלהם אין עליונות מוסרית על האמונות שלי, ואין להן תוקף ערכי שנמצא מעבר להבנה שלי.

 

ועם זאת אני חסרת אונים, ותלויה בהם. ובשעתיים האלו אני נושמת הרבה מתח וזעם וחוסר אונים.

 

 

בתוך הוועדה, יושבים מולי שני רופאים, מנסים לתקתק את נהר הנשים שהגיעו היום, הדבר הראשון שהם אומרים הוא שצילום הרנטגן חסר משמעות מבחינה רפואית והוא לא עילה להפלה.

למה את רוצה להפסיק את ההריון? ואני עונה את מה שאני, שיש לי שלושה ילדים ואני לא רוצה עכשיו עוד. ואני יודעת שזה לא מתלבש על שום רובריקה, אני לא טוענת לחוסר שפיות ואני לא נמצאת בסיכון רפואי, אני לא בגדתי באיש שלי ולא חלילה נאנסתי, אני בגיל הפריון, אישה נשואה, מה העילה שלך?

 

הרופאים אומרים שהצילום לא מספיק ואני מתקוממת, הם מגיבים, אנחנו רופאים, אנחנו לטובתך לא נגדך, תראי, אנחנו מאשרים לך על סעיף נפשי אבל הצילום לא מספיק. אתם אולי בעדי אני אומרת אבל אתם נציגים של חוק דכאני. הרופא אומר, גם לעצור ברמזור אדום זה דכאני. אני מישירה אליו מבט, יודעת שזה לא המקום המתאים לדיונים, ויודעת שלמרות שהם באמת בעדי, הם נציגים של פטריארכיה שמרשה לעצמה לשלוט בגוף וברחם של רעיות נשואות, שהם יכולים להפעיל עלי כוח ואני חסרת אונים ומה בין זה להסדרה של חוקי תנועה, אבל אני שותקת ומביטה בו.

 

הרופא אומר, אנחנו וועדה ליברלית במדינה ליברלית. תראי, בתל השומר לא היו מאשרים לך. ואני חושבת איך הדברים שלו סותרים את עצמם, בתל השומר לא היו מאשרים לי, הכוח נתון בידיים שלהם, של שני הרופאים, שלמזלי מוכנים להקטין את הכוח שניתן להם ולתת לי את הפריבילגיה להכריע בנקודת הזמן הזאת בחיים שלי. שמוכנים לא להשתמש בסמכויות מרחיקות הלכת שהמדינה נתנה להם ולמנוע ממני את האפשרות להפסיק הריון. ולצילום, יש צילום של שק ההריון, אין צילום של שק חלמון, זו יכולה להיות עדות לבעיה בהתפתחות ההריון, תחזרי אלינו רק אחרי שיש צילום מתאים, אנחנו דואגים לך מבחינה רפואית, אנחנו לטובתך.

 

אני יוצאת מהוועדה במתח, יודעת שככל שעובר הזמן הסיכוי של ההפלה התרופתית לעבוד קטנים.. אבל, עובר שבוע ועוד שבוע, אני הולכת לצילומי אולטראסאונד אחד אחרי השני ומתברר שאכן יש בעיה עם התפתחות ההריון. שק ההריון גדל, הבטא עולה אבל לא מתפתח עובר. הצורך בוועדה יורד מהפרק. אני מנותבת לפרוצדורה של ריקון הרחם על ידי כדורים או גרידה אם ההליך יכשלבשלבים הראשונים של הבדיקות הנוספות הייתי במתח, עוד ועוד המתנה והאופק של התהליך מתרחק. עם הזמן אני מגלה שיורד ממני משא כבד. שיורדת ממני האחריות. כן, אני הכרעתי, הייתי שלמה עם ההחלטה שלי ובכל זאת קל יותר להתמודד כשהאחריות לא נתונה בידיים שלי. להקלה הזאת שני היבטים, גם שנחסכה ממני הפעולה הפולשנית והקשה שמלווה בהכרעה להפיל, וגם כלפי הסביבה, אני חשה שיהיה לי קל יותר לשתף אנשים במצב כפי שהוא כעת.

 

ההכרעה להפסיק הריון מתקבלת בחברה באמביוולנטיות. שאלת הזכות להכריע בין הריון והפסקה שלו היא שאלה תרבותית ללא תשובה חד משמעית. אני מאמינה שזו לא שאלה קלה אבל לכל בחירה יש השלכות גדולות על החיים, והזכות להכריע האם להמשיך בהריון או לא, בשלבים האלו של ההריון צריכה להיות, בעיניי, נתונה כולה בידי האם. זו הכרעה שמלווה באחריות ובהתמודדות. במקרה שלי, בפעם הזאת, חלק מהמשא ירד מהכתפיים שלי.

 

 

ביום ראשון, 1/6, יתקיים כנס "לקראת רפורמה בחוק ההפלות הישראלי" באוניברסיטת חיפה. מטרת הכנס היא לבחון מודלים הקיימים בעולם בנושא הפלות ולהציע הסדר חוקי חלופי למצב הקיים בישראל.  בכנס תתארח פרופ' מארי אן קייס מאוניברסיטת שיקאגו וישתתפו בו יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון ויו"ר הועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, ח"כ עליזה לביא

תגובות (0)
הוסף תגובה