צופית גרנט: אברהם היה נשוי לאשה מתה

אני אלך אתכם רגע 14 שנים אחורה. לפני 14 שנה הייתי אמא, מאוהבת. לא רציתי כלום. לא רציתי להיות שחקנית, זה לא עניין אותי כבר. לא רציתי תהילה. הכותרות לפני שהכרתי את אברם היו: "ההבטחה של התיאטרון הישראלי". הכותרות אחרי שהכרתי את אברהם היו, למשל: "אם יש משהו שאני אוהבת זה לצחצח לבעלי נעליים". ובאמת כל כך אהבתי את זה. הייתי במין אופוריה כזאת שככה החיים צריכים להיראות. 90 אחוז מהזמן הוקדש לבית וזה בסדר גמור, אבל באיזה שהוא שלב טיפ טיפה שעמם לי, אז הרמתי טלפון לסוכנת שלי ואמרתי לה: "זוהר, תעשי לי טובה, תמצאי לי איזה תפקיד קטן. אבל משהו לא כזה שאני לא אוכל להיות בבית. איזה תוכנית אירוח, משהו שאני אוכל לתת ביטוי כאילו סתם, שאני אקבל איזה משכורת קטנה, לא באמת כזה חשוב". ולמחרת היה לי אודישן וקיבלתי את התפקיד.

 

לצפייה בנאום המלא:

 

לכל הכתבות ונאומי הייד פארק נשים – לחצו כאן

לכל התמונות מכנס נשים ועסקים של און לייף ועיריית ירושלים – לחצו
אני קומיקאית, בחרתי לא להיראות טוב
לכל הכתבות ונאומי הייד פארק נשים – לחצו כאן
לכל התמונות מכנס נשים ועסקים של און לייף ועיריית ירושלים – לחצו

 

באמת לא רציתי יותר מדי עבודה, גם לא היה כסף בתוכנית הזאת. היינו צריכים לצלם ארבע תוכניות ביום אחד פעם בחודש ומבחינתי זה היה מעולה, כי כל שאר הזמן אני יכולה להמשיך לעשות קובה וקובה זיבי לאברהם. אבל אז התחילה להיוולד תוכנית "מילקשייק", אותה תוכנית מיתולוגית ששום דבר בחיים שלי לא נראה אותו דבר אחרי שהתחלתי אותה.

 

החלטנו שאנחנו מביאים לתכנית הזאת את האנשים, כביכול, הכי לא מקובלים בחברה. כל מיני מרפאים שרוצים במה למה שהם עושים. אבל במקום שאני סתם אראיין אותם, אני בעצם אתנסה במה שהם מביאים. אם באה רקדנית בטן, אני אדבר איתה עם תלבושת של רקדנית בטן, ואני אלמד לרקוד. ואם אני רוצה לברר את הקשר בין סקס לשוקולד, אני אכנס לתוך אמבטיית שוקולד ותוך כדי התלקקויות, אני אשאל סקסולוג: "אז תגיד ד"ר אילן בירן, מה הקשר בין סקס לשוקולד, חוץ מהעובדה שבשוקלד אין שערות?".

 

לאברהם יש שם אמצעי, קוראים לו אברהם לא שם לב גרנט. האיש לא שם לב שהוא התחתן, הוא לא שם לב שנולדו ילדים, הוא לא שם לב לכל מיני דברים, כמו הרבה גברים. אז הוא לא שם לב שאני המנחה של התכנית המופרעת בטלוויזיה. יום לפני אחד הצילומים, אמרתי לו: "יואו, אתה לא מבין מה קרה, יש לי מחר לתוכנית ומצאנו אישה שמרפאה אנשים באמצעות שתיית פיפי". הוא שמע את זה – כבר הייתי בשוק. הסתכל עלי ואמר לי: "את לא שותה פיפי". אני נבהלתי. קודם כל, פעם ראשונה שהוא אמר לי מה לעשות, אבל גם פחדתי באותה תקופה מהבמאי, מהעורך, אז אמרתי לו: "ברור שלא. אני לא אשתה פיפי". וזהו. 

 

 

למחרת, הגיע האייטם של הפיפי וראיינתי את עמנואל אדיב, אשה בת שמונים שריפאה את עצמה ממחלת כליות קשה במשך 25 שנה. שוחחנו עד ששאלתי אותה "נו, עמנואל, אז מה עכשיו?", אז היא אמרה לי: "עכשיו מברכים – ברוך המבדיל בין שתן למים. לחיים". ואני התחלתי לשתות את הפיפי.  

 

כשהגעתי הביתה, אברהם שאל אותי: "מה? שתית פיפי?". הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "לא, ברור שלא". הדבר היחידי שרץ לי מול העיניים היה: "מה אני עושה? התכנית הזאת עוד מעט תשודר, ומה אני עושה אם הוא עוזב אותי? אם הוא עוזב אותי, זה אומר שהוא בא לבית משפט ומראה להם שם שאני מוצצת נחש, שיש מישהו באחד האייטמים שקרא לי בתחת כמו קורא בקפה, שאני נכנסת לאמבטיות ג'קוזי עם כל מיני גברים – מי ייתן ברווחה לאמא כמוני לגדל את הילדים?

 

את מחוסלת!

כשאברהם גילה שהתוכנית משודרת ושבאמת שתיתי פיפי, הוא צרח: "מטומטמת! דפוקה! אישה בלי חזון! את מחוסלת!". הוא אמר לי: "למה עשית את זה? פסיכית אחת, אף אחד יותר לא ייקח אותך לעבוד. נגמר הסיפור שלך. תשכחי מהעולם של המשחק. אנחנו לא נוכל לצאת מהבית. את לא יכולה לבוא למשחקי כדורגל. למה עשית את זה? למה עשית את זה?".

 

הדבר הכי עצוב באותו רגע היה שידעתי שאם לא היו לי שני הילדים הוא לא היה צועק עלי, הוא היה לוקח את התיק והולך. אחרי ששודרה התוכנית, קצב היה בדיחה לידי. אייל גולן חרתאבונה. הכותרת הראשית בידיעות אחרונות יום למחרת היתה: "ביזיון לערוץ 2. כמה נמוך ערוץ יכול לרדת?". ומאותו רגע התחיל מסע שדים. רדיפה אובססיבית אחרי.

 

 

אברהם היה נשוי לאשה מתה. לא הייתה לי כמעט עבודה, לא נתנו לי תפקידים, עד שאחרי שנה נתנו לי כתבת שער. את הכתבת שער הזאת, שנה מהיום ששתיתי פיפי, אברהם לא ישכח לעולם. בדף השער היתה תמונה שלי יושבת עם כוס ויסקי ביד, הדבר הכי קרוב לפיפי שמצאתי. בפנים היתה השאלה: "האם יש משהו שאת מצטערת עליו?" והתשובה שלי היתה "כן. שלא גמרתי את כל הכוס".

 

אברהם קרא לי ואמר: "אבל למה? למה את עושה את זה? מה, את באמת ילדת הפנימיות שחייבת לסחוט תשומת לב בכל?". עניתי לו: "תראה, את הכוס פיפי שלי לא ישכחו בחיים. יחפשו אותה תמיד. על מה להתנצל? הרי העיפו אותי מהטלוויזיה כי אני אישה".

 

גיליתי את החרות שלי

באותה תקופה טל פרידמן שיחק את אלוהים. ארז טל הסתלבט על הכל. לאישה היה מותר להיות  אורלי ויינרמן ב"שמש" – סקסיסטית, טיפשה ובלונדית. גם היום מותר לנשים להיות סקסיסטיות, ומפגרות וסתומות, אבל לעשות משהו שהוא קצת נועז? בשום אופן לא. הקדמתי את זמני. ולדעתי גם היום זה היה מקדים את זמנו. אז אמרתי לו: "אני יכולה להתנצל כל החיים שלי. להגיד: כן, תקחו אותי, עשיתי טעות. זאת אופציה אחת, ובה אני לא בוחרת. יש לי עוד אופציה, ואתה תחליט אם אתה חי עם זה או סובל מזה. אני הולכת להפוך את הכוס פיפי הזאת לספוט לייט של החיים שלי. היא הולכת להוכיח לעולם שאני יוניק. גיליתי את החרות מהצורך שיאהבו אותי ויעריכו אותי בכל מחיר. אני לא צריכה את זה. אני מעדיפה ללכת עם הדרך שלי. "מרגע זה", אמרתי לו, "אני לא צריכה את האישור שלך. אני מבטיחה לך דבר אחד – בחרות שלך אני לא אפגע ואתה לא תפגע בחרות שלי".

 

מהבחירה הזאת, מהכוס פיפי הזאת, באתי לערוץ 10 ואמרתי להם שאני רוצה לעשות סרט על חולי נפש ולחשוף בפעם הראשונה את אחי עם הסכיזופרניה. אחי והבית שלנו הפך להיות מודל, והוציא כל כך הרבה כאב מתוך בתים של אנשים. כל כך הרבה אנשים חשפו את הסיפור שלהם ואמרו תודה. וכל התודות האלה זה בזכות אותה כוס פיפי שאילצה אותי לקחת החלטה.

 

רוב הסביבה שלנו עוסקת בדיכוי. רוב האנשים, ולפעמים הקרובים אלינו ביותר, עוסקים בלדכא אותנו בלי להרגיש. מתוך הרצון להגן עלינו, מתוך הרצון לשמור עלינו, מתוך הרצון להקטין אותנו. זה לא משנה, כל אחד והסיבות שלו. וכדי להצליח ולהתקדם יש דרך אחת, לא לפחד להיכשל, לא לפחד ממה יגידו עלינו, ללכת עם אינטגריטי ולדעת לפעמים שכישלון זה בסך הכל עוד אבן נגף שהופכת להיות מדרגה להתעלות". 

תגובות (0)
הוסף תגובה