חנה אזולאי הספרי: גזרתי על עצמי שתיקה

גזרתי על עצמי שתיקה כששלחתי את שלושת בני לצבא. אלה היו הימים מהקשים בחיי. זה מנוגד לכל אינסטינקט אמהי. כל מה שרציתי היה להחביא אותם מתחת למיטה, שלא יקחו לי אותם ולא הצלחתי. הרגשתי שאני אמא איומה. בצדק? לא יודעת. למעשה אף אחד לא שאל אותי ולא את שאר האמהות שהרו וילדו וחינכו, ואהבו וחיבקו, אם אנחנו מסכימות לתת את הילדים שלנו מתנה למדינה.

 

 

 

זה לא שאני חושבת שמדינת ישראל לא צריכה צבא, היא צריכה ועוד איך. אבל מכיוון שאני היא זאת שמספקת את החיילים, אני רוצה להיות שם כשמחליטים מה עושים אתם. למיטב ידיעתי, מראשיתה של המדינה כמעט אף פעם לא ישבו נשים במוקדי החלטות הביטחוניות. אף אחד לא שאל אותנו אם יש לנו פתרון אחר לדבר הזה שנקרא מלחמות. למה?

 

הילדים האלה הם העסק שלנו. תארו לכם שהיו לוקחים לכם את העסק שלכם בדיוק כשהתחלתם להרוויח עליו, לא הייתן יוצאות למאבק? או לפחות זועקות חמס? ודאי שכן. גם אני רציתי לזעוק חמס אבל לא יכולתי. לא יכולתי כי ידעתי שאם אזעק זה יחליש את כושר העמידות של ילדי שהלכו לצבא, כי מישהו צריך לשמור עלינו. אז שוב שתקתי. חשבתי לעצמי שאני ומאבקים חברתיים כבר לא הולך ביחד. לא בגלל שפחדתי שלא יאהבו אותי יותר, אלא פשוט בגלל שלא היה בי הכח.

 

לפני חודש אחרון ילדי השתחרר מהצבא, ולכולם שלום, ברוך השם. משהו גם בי משהו השתחרר, לא רק החיילים שהשתחררו. ובמקביל כמה שנים קודם קרה לי נס, קבלתי תקציב מהקרן לקולנוע לביים סרט שלי, ש-15 שנה אני חולמת לעשות אותו. כל הזמן בקשתי תקציב ולא הצלחתי, ופתאום קבלתי. הסתובבתי מנופחת חזה. ולמרות שסיפרתי לכולם שוב ושוב שאני הולכת לביים את הסרט, נתקלתי שוב ושוב בשאלות כמו: "אז רגע, בעלך הולך לביים את הסרט?", "לא, אני.", "את לא פוחדת?", "לא.", "למה את צריכה את זה? בגילך, שבי בבית רגל על רגל, מה קרה לך? למה את צריכה את זה?". לא זכרתי שמישהו אמר לבן הזוג שלי, הבמאי, משפטים כאלה, גם לא בתחילת דרכו.

 

אולי אני מדמיינת, אבל יש לי הרגשה שחוסר האמון הזה נובע גם, ואולי בעיקר, בגלל שאני אשה. אבל במקום ללכת נגד התחילו לנקר בי החששות. חשבתי לעצמי שאולי הם צודקים, שמי אני בכלל, למרות שאני רק 30 שנה בתעשייה. הרגשתי איך בפעם המי יודע כמה אני שוב הולכת לוותר. כמעט שהחזרתי את הכסף לקרן הקולנוע. מה שעצר אותי היה מבטי הבוז מילדי ובן זוגי. פתאום הבנתי שדווקא הם שמכירים אותי כל כך טוב כן מאמינים בי. מי צריך יותר מזה? למחרת קמתי, והסתערתי על הפרוייקט, כמו פופאי על תרד. גייסתי כספים, חברתי למפיקים צעירים שכן האמינו בי, להקתי, ביימתי, שיחקתי ומה לא. זה לא היה קל וגם לא כולם אהבו אותי בדרך. אבל היום אני חובקת סרט קולנוע משלי- "אנשים כתומים" שיצא בעוד חודש וחצי לאקרנים.

 

כשסיימתי הרגשתי איך הכוחות שלי חוזרים אלי. הפסקתי לשתוק וחזרתי לדבר על יצוג הולם של נשים בעולם הקולנוע, על תקציבים, על קיומם של מבקרות קולנוע ולא רק מבקרי קולנוע. אפילו הסכמתי להיות לקטורית, כי צריך נשים במוקדי כח. אני כל הזמן מעודדת נשים לכתוב ולביים, כי מי ישמיע את הסיפורים שלנו אם לא אנחנו? מי?

 

——————————————————————-

בסיום הנאום צילמתי את הסלפי הגדול בישראל עם כל הקהל בכנס "נשים ועסקים" של און לייף בשיתוף עיריית ירושלים כחלק מקמפיין לקידום החלטה 1325

 

תגובות (0)
הוסף תגובה