המרתון שלי: ענת הראל על ריצת חייה

עבור רבות מכן, רק המחשבה על ריצת מרתון גורמת לכן להרמת גבה (שלא לדבר על הריצה עצמה). אבל למרות האתגר הפיסי וחודשי האימונים המפרכים, יותר ויותר נשים מצטרפות מדי שנה לאתגר המרגש הזה. ומה כל כך מרגש בלרוץ 42.2 ק"מ ברציפות? זה הרי הרבה יותר מטורף ממרגש, לא? הטעות הבסיסית היא כשמתייחסים למרתון כאל אתגר פיסי בלבד. 
 
 
כל מי שחווה זאת יכול לומר כי המרתון אינו רק המרוץ עצמו, הוא מתחיל הרבה לפני קו הזינוק – כשלושה או ארבעה חודשים. אז מתחילים בשגרת אימונים אשר נבנים בהדרגה מחושבת עד לרגע השיא – הריצה עצמה. הרגע בו כל המאמץ שהשקענו אמור לבוא לידי ביטוי ובו אנו אמורים להצדיק את הזמן והאנרגיה שהושקעו במסע הזה. בואו נודה על האמת, מה שווה כל הטיפוס הזה אם לא עמדתי בסופו על הפסגה והנפתי ידיים לשמיים בתנועת ניצחון מלאת שמחה? 
 
כדי שכל הדברים האלו יקרו אין ברירה אלא לצאת מאזור הנוחות שלנו, משום שרק שם קורים הדברים המופלאים ששווה להתאמץ בשבילם וללמוד כמה דברים חדשים על עצמנו. 
 

לצאת מאזור הנוחות שלנו ולהתחיל לרוץ. צילום: רונית כהן ואורי טאוב

 

גמישות ומחשבה חיובית
כמו במשפט הידוע, במרתון אנחנו יכולות לתכנן הכול עד הפרט האחרון ואז משהו קטן קורה וטורף את הקלפים. לשלוש חברותיי ולי הייתה תכנית אימונים מסודרת, הדרגתית וחכמה וכזו שאפשר לסמוך עליה שתביא אותנו בצורה האופטימלית אל היעד, אבל גם תכנית כזו, מסתבר, עלולה לקרוס כמו מגדל קלפים. כשרעות נפצעה, כחודש לפני המרתון, חשבנו שזה יחלוף אחרי שבוע. אבל אז עבר עוד שבוע ועוד אחד ופתאום הבנו שהיא לא תוכל להתאמן בכלל עד למרתון עצמו ואז מי יודע אם תצליח לעמוד במשימה? 
 
רוב האנשים שאני מכירה (כולל אני) היו לוקחים סיטואציה כזו למקום של תסכול גדול מאוד. אבל רעות בחרה להפיק את המיטב גם מהקשיים (כמו הנאה ממוזיקה טובה בעודה מדוושת על אופניים במכון במקום לרוץ), וההשלמה השקטה עם זה שאת המרתון הזה היא לא תעשה כמו שהיא חלמה אבל היא תעשה אותו. 
 

 

הדברים שמוציאים אותי מדעתי

בתור בסופר, בפקק בכביש, בארוחת החג, אני תמיד אשאר בשליטה אבל יש כמה דברים שיכולים להוציא אותי מהשלווה, ואני בטוחה שהם משגעים גם אתכם. היכנסו לבלוג עכשיו

 

 

 
לנסות לאהוב את מה שקיבלת
אולי זו הדרך להתייחס לאירועים לא מתכוננים בחיים. הרי 90% ממה שקורה לנו זה בעצם לא הדבר עצמו אלא היחס שלנו אליו. אני מכירה לא מעט אנשים שיש להם הכול ועדיין הם רחוקים מלהיות שמחים משום שתמיד יראו רק את מה שאין, לא את מה השיגו בחיים אלא את החלק החסר בפאזל שעוד לא השלימו. 
 
הם לעולם לא ייהנו מהרגע והמקום בו הם נמצאים כי תמיד יש מקום טוב יותר שאולי הם מפסידים ברגע הזה. משהו טוב יותר שאולי יכלו להשיג. 
 
לפני שזו בחירה, זה קודם כל אופי, זה הרגל שטבוע בנו מגיל צעיר – הדרך בה אנו נותנים פירוש לכל דבר שמתרחש סביבנו. אבל בסופו של דבר יש לנו גם אפשרות לבחור. לבחור לאיזה קבוצה להשתייך – לזו שנותנת פרשנות פסימית לכל דבר או לזו שרואה הזדמנות מעבר לכל פינה.
 
כשבוע לפני שיצאנו לפריז לרוץ את המרתון שלנו נתנה לנו אפרת מחזיק מפתחות שעליו חרוט משפט של חז"ל: "טעם האושר הוא לא להשיג את מה שאתה חפץ, אלא לאהוב את מה שכבר קיבלת". אני מביטה בארבע חברות שיצאו למסע הזה יחד וסיימו אותו בראש מורם. חלקנו כבר אוהבות את מה שהן קיבלו וחלקנו עדיין לומדות. כמה טוב שיש לנו ממי.
תגובות (0)
הוסף תגובה