מוניקה לווינסקי פותחת סוף סוף את הפה

מי לא זוכר את מוניקה לווינסקי? חחחח, איזה קטעים, גמרו לה על השמלה, דחפו לה סיגר, שרמוטה שהפילה בכוונה את הנשיא הכי אהוב בארה"ב. זונה. לווינסקי מעולם לא זקפה קומה ותבעה את כבודה.

 

ובכן, אני מודה שחיכיתי לרגע הזה הרבה מאד זמן: מחר (חמישי) אמור להתפרסם בוואניטי פייר טור של מוניקה לווינסקי, בו היא מרימה קולה לראשונה מזה עשור, אחת הפעמים היחידות בהן דיברה מאז התפרסמה בצורה כל כך מפוקפקת, וספגה את אחד ממצעדי הסלאט-שיימינג (הנסיון לבייש נשים על התנהגות מינית) הכי מכוערים שידענו. לטענתה, לא זו בלבד שהיא הייתה בשעתו האדם הכי מושפל בעולם, אלא ש"הודות לאתר Drudge Report (אתר חדשות אמריקאי שהוקם ב-1998 ואחד הדברים הראשונים שעשה היה לדווח על הפרשה באופן עקיף, על ידי דיווח על כך שניוזוויק בחרו שלא לפרסם ר.ג), יתכן שגם הייתי האדם הראשון שההשפלה הגלובלית שלו קיבלה דחיפה על ידי האינטרנט", כותבת לווינסקי. קשה להתווכח, ובעיקר קשה להתחיל בכלל לדמיין מה היא הייתה עוברת לו הדברים היו קורים היום. יתכן שפייסבוק היה קורס. מצד שני, אני רוצה להאמין שהיום אולי היו מתייצבות להגנתה הרבה מאד פמיניסטיות, והיא לא הייתה נשארת לבד בקו האש.

 

 

"בושה והישרדות", השער של ואניטי פייר (צילום מסך מתוך אתר vanityfair.com)

 

תזכורת לאירועים: ב-1996 ביל קלינטון היה הנשיא האהוב, הכריזמטי והמגניב ביותר בהיסטוריה של ארה"ב (הוא החזיק בסטטוס הזה עד הפצעתו של ברק אובמה), גבר נאה בן 50 עם ניחוח של מה שנקרא "גבר של נשים". מוניקה לווינסקי הייתה מתמחה בת 22 בבית הלבן, אישה צעירה בתוך סיר לחץ של אינטרסים פוליטיים. בין השניים התפתחה מערכת יחסים מינית, בהסכמה מלאה. היום אולי היו קוראים לזה ניצול יחסי מרות, באמצע שנות התשעים זה עוד נקרא רומן. לאחר זמן מה, כשקלינטון ביקש לסיים את היחסים (לווינסקי מעולם לא לחצה), היא מצאה את עצמה מחוץ לבית הלבן, בתפקיד חדש בפנטגון. 

 

מוניקה לווינסקי חלקה את רגשותיה עם חברתה ממשרד ההגנה, לינדה טריפ, שהתחילה להקליט את השיחות האלה, ואף יעצה ללווינסקי לשמור את שמלתה המוכתמת בזרע (השמלה הכחולה הידועה לשמצה) ואת המתנות שקיבלה. ב-1997, כחלק מהחקירה שהתנהלה נגד קלינטון על הטרדה מינית (פרשת פאולה ג'ונס), חתמה לווינסקי על מסמך שמצהיר שלא היו לה יחסים מיניים עם הנשיא. בנקודה הזאת, טריפ לקחה את הקלטות לקנת' סטאר, שניהל את החקירה. קלינטון שיקר והכחיש, "לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת", ואחרי כל ההאשמות (וגם ההרשעה), בסופו של דבר, הנשיא סיים את כהונתו בכבוד יחסי. למעשה, אחוזי אמון הציבור האמריקני בקלינטון עלו בזמן ולאחר הפרשה. לווינסקי, לעומתו, קוטלגה לנצח בתור שרמוטה מטומטמת שניסתה להפיל את הנשיא האהוב, ובתור האישה שמסכימה שיעשו לה הכל, כולל סיגר. כמה כולם נהנו לדמיין את היחסים האלה, והתקשורת לא חסכה בפרטים. בואו נהפוך את זה לסקסי וצהוב, בואו נהפוך אותו לגבר כובש שיכול לגרום לנשים לעשות הכל, ואותה לשרמוטה נבזית וטיפשה.

 

כך קרה שמי ששילם את המחיר לא היה הגבר השרמנטי והנשוי שהחזיק במשרה הבכירה בעולם, הבוס שלה שהיה אז בן 50, כי אם המתמחה בת ה-22, שלא פתחה בכלל את הפה ולא אמרה עליו מילה רעה. לא לפני שזה קרה (כזכור, היא חשבה שהיא משתפת חברה ברגשותיה ולא ידעה שהיא מוקלטת ומנוצלת לצרכים פוליטיים), וגם לא במהלך 15 השנים הבאות, בהן הושפלה עד עפר, וכל מסלול חייה הוכתב מחדש, לאור רומן אחד הרסני. לווינסקי נשארה שקטה, יחסית. "כל כך שקטה, למעשה, עד כי הבאז בחוגים מסויימים היה שהקלינטונים בוודאי קנו את שתיקתי. איזו סיבה אחרת יכולה לגרום לי להימנע מלדבר?", כותבת לווינסקי. "אני יכולה להבטיח לכם שאין דבר רחוק יותר מן האמת". היא התראיינה פה ושם, אבל אף פעם לא ליכלכה או האשימה. 

 

למען האמת, כל מה שלווינסקי עשתה, מתחילת הדרך ועד עכשיו, זה לנסות להגן על האיש החזק הזה, שרק ניצל אותה. אבל מה שבאמת קבר אותה הייתה התגובה התקשורתית, שנראתה כמו מונעת בעיקר משנאה. אחרת אין דרך להסביר את רמת האלימות שלווינסקי נאלצה לספוג כשבסופו של דבר, היא לא עשתה שום דבר רע. "בוודאי, הבוס שלי ניצל אותי, אבל אני תמיד אשאר יציבה בעמדתי: אלה היו יחסים בהסכמה", כותבת לווינסקי. "כל 'התעללות' שהיא הגיעה רק אחר כך, כשהפכו אותי לשעיר לעזאזל כדי להגן על עמדתו הבכירה".

 

"הסיפור המלוכלך שמסכן את הנשיא". שער מגזין TIME מ 2.2.1998

 

זה אולי הזמן להזכיר שקלינטון לא היה סתם גבר שרמנטי, רודף שמלות צ'ארמר ושובב, כפי שדאגו שנזכור אותו. מעל לראשו ריחפו לא מעט האשמות, חלקן סתם קצת מריחות לא טוב, חלקן ממש עוסקות באונס והטרדה מינית (פאולה ג'ונס, ג'ניפר פלאוורס, קתרין וילי, חואניטה ברודריק שטענה שנאנסה על ידו פעמיים, והן לא היחידות). אבל שנות התשעים היו שנות התשעים, ולגבר בעמדת כוח היה מותר הכל. לאנשים אפילו היה קל יותר להשתלח ברעייתו, הילרי קלינטון, על כך שהיא נשארת איתו למטרות הון פוליטי, מאשר להאשים אותו. כל אחת מהנשים שסביבו נמצאה אשמה במשהו, רק הוא, שה תמים שכמותו, לא עשה כלום. קלינטון נתפס כקורבן של לווינסקי, שניצלה אותו (כדי להרוויח מה? פרסום מפוקפק?), בעוד שלא הייתה מנוצלת ממנה, ולא רק על ידו. ככה נראית שנאת נשים, וככה נראית חברה שמתוכנתת להגן על גברים ועל הזכות שלהם לעשות ככל העולה על רוחם, בעיקר אם הם מחזיקים בעמדות כוח. כאילו שהאיש החזק בעולם צריך שיגנו עליו מפני עצמו.

 

בטור המיועד, לווינסקי גם פונה אל הפמיניסטית החדשה בשכונה, ביונסה. היא מבקשת להעמיד את ביונסה על טעותה בניסוח פעלים בשירה Partition, בו היא שרה "הוא עשה מוניקה לווינסקי על השמלה שלי". "תודה, ביונסה", כותבת לווינסקי, "אבל אם אנחנו כבר יוצרות פעלים, נדמה לי שהתכוונת 'הוא עשה ביל קלינטון על השמלה שלי', לא מוניקה לווינסקי". זה נראה אולי קטנוני, אבל זה לא. מדובר בדוגמה מופלאה לאופן שבו כולנו, גם נשים שבוחרות להגדיר את עצמן כפמיניסטיות, מחקנו לגמרי את חלקו של קלינטון בפרשה, והשארנו רק את הביזוי וההשפלה של לווינסקי.

 

כמה הבטחה בוודאי הייתה באישה צעירה, רק בת 22, שמיד אחרי סיום לימודיה בקולג' התחילה לעבוד כמתמחה בבית הלבן. קשה להאמין שמוניקה לווינסקי התחילה בכלל לדמיין שבגיל 40 היא תמצא את עצמה איפה שהיא היום: מבוזה, בלי קריירה נראית לעין, אחרי שקיבלה הצעות עבודה משפילות, אחרי שניסתה להפעיל עסק של תיקי יד והנחתה לזמן קצר תכנית שידוכים, אחרי שניסתה גם למכור את בגדיה במכירה פומבית, חיה בלונדון ומחפשת אנונימיות, לשווא. שמה נשאר עד היום, 15 שנה אחרי, שם נרדף למין אוראלי ושפיכה על שמלות, וכל מי שרואה את פניה המוכרות יכול לחייך בהתנשאות את החיוך הנבזי של מי שיודע דבר או שניים על חיי המין שלה ומה היא "נותנת שיעשו לה". אני מקווה שהטור שלה יהיה חד כתער, וישקף לכולנו היטב את החגיגה שעשינו על חשבונה, ובעצם על חשבון כולנו.

תגובות (0)
הוסף תגובה