משפחה יקרה, התחלנו בניסוי

כל יום אחר הצהריים, מתחיל הוויכוח הפנימי, ביני לבין עצמי. אני מניחה, אגב, שאצל רוב ההורים יש את הדיון הפנימי הזה, שבכל יום נפתר אחרת:

 

מה נאכל הערב? האם שוב אעמוד, ואשקיע, ונכין ביחד סלט, חביתה, קוטג', לחם, נשב ביחד כמו משפחה מהפרסומות, נאכל ונדבר על היום שעבר עלינו?

 

או שזה ייראה כמו רוב הערבים שלנו? נחזור מגן השעשועים, מרוטים ועיייפים – ויתחיל הוויכוח: האם נכין חביתה או שנחטוף משהו זריז? האם נחתוך ירקות או נחמם משהו במיקרוגל?

 

וזה אחרי, שלא נשכח, החטיפים והשטויות שאכלנו בגן השעשועים. אני מלאת הערצה לאותם הורים שמגיעים מצוידים לגן השעשועים: שקיות עם גזרים חתוכים, קצת ירקות, אולי איזה סנדביץ' עם פסטו ועגבניה, ויש את המשקיעים שמגיעים עם קופסה ובה ארוחת הערב מחולקת לאבות המזון – ככה שאם הילדים יהיו רעבים במקרה באמצע המגלשה, ארוחת הערב כבר פה.

 

אני לא כזאת. אני מאוד רוצה שנאכל בריא, אני מאוד רוצה שבן זוגי יוריד מעט מהכרס החביבה שגדלה לו, אני מאוד רוצה שהילדות שלי יאכלו פחות סוכרים ופחות מלח. אבל אם זה בא על חשבון הזמן הפנוי שלי, השתגעתם?

 

אני רוצה לשתף אתכם בניסוי קטן שהתחלנו ממש לפני שבוע (מי סופר?) . אם כבר להסתובב עם רגשות אשם כל החיים (כי אני עובדת קשה מדי ולא משקיעה בבנות מספיק, כי אני לא מספיקה להרים טלפון לאמי פעם ביום, כי יש לי שתי חברות שכבר שבועיים אני מתכננת לראות ולא הספקתי) אז לפחות שבעניין התזונה בבית – לא יהיו לי רגשות אשם.

 

1. חטיפים החוצה

שלב ראשון בניסוי – אני מתחילה להוציא את השטויות מהבית. איך זה התבצע בפועל? הודעתי לכל ילדי הבית ולבן זוגי שהזלילה מתחילה היום ונגמרת היום. יש לכם 24 שעות לחסל את כל מלאי הממתקים, החטיפים והשטויות בבית. כי ממחר – אני לא קונה יותר. אתם לא יודעים מה הלך אצלנו בבית ב-24 השעות האלה, אבל בואו נאמר שלתחושתי, הם לא ירצו לראות ממתקים בשנתיים הקרובות. לפחות.

 

אני לא אשקר – זה לא היה קל. יצאנו לגן השעשועים והאמת – לא קל להעביר שעתיים בגן השעשועים בלי שקית החטיף האהובה. אבל מסתבר שאפשר. את הפרצופים הנדהמים של ההורים האחרים בגן השעשועים אני אחסוך מכם. הם נעו בין תמיהה עצומה לכיוון של השתתפות בצערי. אבל מה? הילדות שלי, שמתי לב, התרוצצו הרבה פחות והיו, איך נאמר, יותר רגועות. מי אמר שסוכר מטריף ת'שכל?

 

2. סוכר? אין יותר

אחד הדברים שאי אפשר להתעלם מהם הוא שמתוק זה טעים. עובדה. לכן ציידתי את הבית, החל מהיום השני בדברים מתוקים – אבל בריאים. קצת תמרים, קצת פירות יבשים (כן, קלוריות, אני יודעת), והעפתי את הסוכר הלבן.

 

הדבר היחיד שמנחם הוא שכבר שנים אני שותה ללא סוכר. זאת אומרת, אני ובן הזוג. לפחות כאן אני יכולה לנשום לרווחה ולחייך חיוך קטן ומסופק לעצמי

 

3. זה מספיק מלוח גם ככה

אחרי שהבנתי כמה מלח זה מסוכן, ידעתי שגם השלב הזה, השלב השלישי, חייב להגיע. מי מאיתנו לא מנער לפחות פעמיים את המלחיה לפני שהוא מתחיל לאכול – כל דבר? אני יודעת שאני רגילה לא רק להמליח את האוכל כשאני מבשלת, אלא, כמו רובוט, גם להמליח אותו לפני הביס הראשון.

 

קיבלתי את העצה של התזונאית רותי אבירי ופשוט העלמתי את המלחיות מהשולחן. אין דבר מצחיק יותר משני אנשים מבוגרים, שמתיישבים לאכול ליד השולחן, עם צלחות מלאות, ושני זוגות הידיים שלהם תרים, באוויר, ועל השולחן, בעיוורון אוטומטי, למצוא את המלחיה. לפחות יומיים צחקנו מהעובדה שאנחנו מחפשים בעיניים משהו לפני שאנחנו לוקחים את הביס הראשון, ואחרי 10 שניות נזכרים ש – אין מלחיה – וממשיכים לאכול.

 

החלפנו את המוצרים בבית למוצרים מופחתי נתרן, והמקרר שלנו הכיר כמה חברים חדשים שלא באו אל קרבו עד אז.

 

 

להבדיל מהפרידה מהסוכר ומהחטיפים – הפרידה מהמלח היתה הכי קלה. מודה שחשבתי שהיא תהיה הכי קשה, אבל מסתבר שהאוכל שלנו מלוח גם ככה. באמת מלוח. תנו לי עכשיו לטעום משהו מלוח (אחרי שבוע של הניסוי) ולדעתי אני פולטת אותו כמו שהוא.

 

5 תובנות אחרי שבוע 1:

  1. ילדים בלי סוכר הם ילדים יותר מחונכים.
  2. מלח הוא לא טעם החיים. גם מונוסודיום גלוטומט לא.
  3. בגן השעשועים הילד הכי מקובל הוא זה עם הסוכריות בשקית מהחנות שקונים לפי משקל.
  4. בדרך כלל הוא הילד עם הכי הרבה סתימות וכתרים.
  5. כל מי ששאל אותי "אז כמה ירדתם במשקל השבוע" מקבל את אותה התשובה: "אין לי מושג. אבל בבריאות – עלינו באיזה חצי טון".

המשימה לשבוע הבא – איך גורמים לילדות חמודות להעדיף ירקות על פני מאכלים אחרים – והאם אפשר להגיד "לא" לגמרי לממתקים? (רמז: זה כמעט בלתי אפשרי).

תגובות (0)
הוסף תגובה