לימור הירשברנד: רוצה לוודא שאף אחד לא יעבור את מה שעברתי

לפני ארבע שנים עברה לימור הירשברנד (48) את הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות להורה, כשבתה בת ה-15, בר, מצאה את מותה. לאחר בדיקה של הדברים גילתה לימור, אם לשלוש בנות, כי מותה של בר יכול היה להימנע בקלות, לו רק היינו מקפידים על אכיפת חוק שמכריח כל מקום ציבורי להחזיק מכשיר החייאה בהישג יד.

 

אחרי שאספה את עצמה מתוך הכאב החליטה הירשברנד שאם זה תלוי בה – מקרים כאלה לא יקרו שוב, והיא הקימה את עמותת הלב של בר, הפועלת להגברת המודעות וגם האכיפה של החוק הזה.

 

צפו בפגישה של לימור עם אפרת אצ'רקן, מאפרת לייף:

 

כשבר הירשברנד הייתה בת ארבע וחצי, היא נסעה עם משפחתה לטיול בקניה, שם חטפה וירוס של שפעת שפגע לה בשריר הלב. "היא הוטסה לארץ בטיסה רפואית, מונשמת ומורדמת", מספרת אמה, לימור הירשברנד. אחרי כשבועיים היא התעוררה, התגברה וניהלה חיים רגילים לגמרי, למעט מספר מגבלות הקשורות בעיסוק בספורט. "כולם ידעו על המחלה, והיא הייתה מושא להערצה על הכח, על שלא ויתרה לעצמה", אומרת לימור. "היא הייתה חייכנית, מקסימה, מלאת אנרגיה ומרץ, אהובה על כולם, שורדת, לוחמת. הייתה מתוקה".

 

למעלה מעשור אחרי אותו טיול, כשהייתה בר בת 15 וחברה במועצת התלמידים של בית הספר, היא עזרה לארגן את נשף פורים. בעודה עומדת מול חבריה, מנסה להראות איזשהו ריקוד, בר אמרה שהיא לא מרגישה טוב, ניסתה להגיע אל כיסא, לא הצליחה וקרסה אל מותה. לימור הייתה בדיוק בדרך לעבודתה בחברת הייטק כשקיבלה את הטלפון ששינה את חייה.

 

"כאמא, כהורה, אני חושבת שהפחד הכי סמוי-גלוי שלנו זה לאבד את הילד שלנו, שיקרה לו משהו", אומרת לימור. בעודה חוצה רמזורים אדומים בדהירה לבית הספר של ביתה, התקשרה הירשברנד למד"א, בעודה מסבירה בטלפון השני לילדים מהכיתה מה לעשות. "יש נסיעה ארוכה, ואני לא שומעת מאחורי אמבולנס ולא כלום", היא מספרת. "דוהרת במהירות עצומה, מגיעה לבית הספר, מחנה באמצע הכביש, ורואה המון מורות ותלמידים, כולם שם צורחים ובוכים, אני רצה לכיתה ורואה את בר שם שוכבת. הגיעו אחרי הרבה זמן כוחות הצלה. מורות ניסו לבצע בה החיאה בכוחות עצמן. לצערנו, מאחר שלא היה את המכשיר, היא לא יכלה… לא היה לה סיכוי".

 

אחר כך התחילה הירשברנד לבדוק לעומק מה בעצם קרה. "את מגלה שיש דבר כזה שנקרא מכשיר החייאה, אבל הוא לא היה לבת שלי. ולבת שלי היה סיכוי, שלקחו לה אותו, ולא נתנו לה אותו", היא אומרת. "ויום אחד ככה, בעליות ליישוב, הבת שלי יושבת לצדי ואומרת לי 'אמא, את יודעת, אם יש משהו חשוב שתעשי, זה שתנסי להשתדל שזה לא יקרה עוד במקומות אחרים, לילדים אחרים, סתם ככה. כי אם יש אפשרות, אפילו אפסית, להציל, תנסי לגרום שזה יקרה ככה'. וככה היה".

 

הירשברנד חברה לבני שרביט ויחד הקימו את העמותה "הלב של בר" כדי לוודא שאף אחד לא יצטרך לעבור את אותה חוויה. "אני מכירה באופן אישי ילדים שניצלו, אנשים שניצלו. הדבר הזה הוא קטן, הוא עולה כלום כסף, הוא ניתן לתפעול באופן עצמאי. אנשים מהישוב ועוברי אורח יכולים להפעיל אותו, גם ילדים יכולים ללמוד להפעיל אותו. ואין סיבה שזה לא יהיה".

 

תגובות (0)
הוסף תגובה