כשחופשת הקיץ הופכת למוקש קלורי

תשמעו משהו, אבל רק ביננו, לעבור תקופת שינויים כשאת חייבת להיות בקונטרול זה לא קל.

 

את אחת מחופשות הקיץ האחרונות שלנו החלטנו לבלות במזרח ארצות הברית. פארקים באורלנדו, מוזיאונים בוושינגטון, ניו יורק המדהימה ולקינוח ניאגרה וטורונטו. חופשה משפחתית היא עונג צרוף, משהו לחכות ולצפות לו וזמן איכות משפחתי נפלא אלא ש… שלושה שבועות של ביחד יכול להיות קשה ולחוץ.

 

את החופשה התחלתי לתכנן חודשים מראש בהתרגשות רבה. המשפחה לקחה חלק בהחלטות אבל הביצוע היה עלי. לעמוד בציפיות של כל מרכיבי המשפחה זה לא קל. לשמור על איזון בין הצרכים של כל "איבר" במשפחה זו הפקה יותר גדולה מפסטיגל. לא הליכה קשה מדי, לא ימים ארוכים מדי, הרבה אטרקציות לילדים ו"מזנון" נייד.

 

לקראת הנסיעה ההתרגשות היתה בשיאה, נעשו תוכניות מרחיקות לכת כמו לאילו פארקים ללכת (לכולם?), איזה מזוודות לקחת (אם אפשר היה רק לגרור מכולה למטוס…), איזה רכב לשכור (כזה שיכול לגרור את המכולה.. J) . כל הפרטים הכי קטנים נכנסו לתוך תוכנית גרנדיוזית ומתוכננת בלי מקום לפספוסים. כל חלקי הפאזל התחברו אחרי לילות ארוכים של חוסר שינה. אי אפשר היה כבר לחכות לנסיעה.

 

הרגע הגדול הגיע. ארזנו את המזוודות (ויתרנו על המכולה) ויאללה קדימה לכבוש את ארה"ב. הציפיות היו גדולות ואני כמובן מתוכננת להחריד עד הפרט האחרון חוששת מפני פספוסים, מלאת חרדות כל הטיסה -אולי לא הזמנתי טיסת המשך נכונה, אולי לא הזמנתי רכב מספיק גדול, אולי לא הזמנתי אותו משדה התעופה הנכון. איזה פחד וחששות – לא עצמתי עין כל הטיסה!

 

מהרגע שנחתנו  שמחתי שעבדתי על התוכנית כל כך קשה, כי מאותו רגע התמסרתי ויכולתי לתת לתוכניות שעשיתי לזרום במקומי. איזה כייף!! אפשר לזרום!! היה שווה לעבוד קשה.

האמת היא שרוב הזמן הכול זרם, ידענו בדיוק איפה לאסוף את הרכב, באיזה תור מחכים, והפחד שלי מפני תוכניות מתוכוננות מדי לא התממש למזלי, והכול תקתק כמו שעון. החלק היותר קשה של הטיול היה לדאוג לאיזון בנושא המזון.

 

 

באמריקה כמו באמריקה הכול גדול, הכבישים גדולים, הבניינים גבוהים, המכוניות ארוכות והאוכל מגיע במנות ענקיות. החטיפים באים בשקיות עצומות והמנות במסעדות בגודל סעודה למשפחה בינונית, מה עושים?

 

בהתחלה זה נראה נחמד וזורמים עם זה, צוחקים על זה, אבל אחרי שבוע לא רוצים יותר לראות אוכל. האיזון הופר לגמרי! מה עושים ואיך חוזרים לאיזון? איך מסתדרים עם כל ההרבה אוכל הזה?

אחרי שבוע וחצי (ועודף של 5 קילו) הגענו לניו יורק ושם החלטנו למצוא דרך לאכול פחות. השבילים לדרך הזו היו פתלתלים למדי. כל האוכל הטוב הזה כבר שם, קורץ ומזמין – לא חבל לוותר עליו? אני שימשתי כחומה בצורה אל מול תחנוני המשפחה לעוד-משהו-טעים-אחד לאכול. את העצירה מול חנות ה-M&M הענקית העברתי בהעלמת עין ונתתי לילדים רגע של אושר כדי להתפרע על הדבר שהם הכי אוהבים

 

בשבוע האחרון הגענו למפלי הניאגרה וטורונטו, עם מומנטום של שליטה בכמויות האוכל. שם גם התחלנו לעכל (תרתי משמע) שאת מה שלא נאכל בשבוע האחרון שלנו בארה"ב-  כנראה שלא נאכל בכלל. הרסנים השתחררו, ואיתם מספר כפתורים מבגדים ש"התכווצו" במהלך הטיול (להגנתי אומר ש-S  בארה"ב זה לא Sבישראל). מה יכולנו לעשות? הפיתוי פשוט גדול מדי.

 

החזרה לישראל לוותה בשבועה משפחתית לחזור לאיזון. לא עוד דלאים עמוסי כנפי עוף וארוחות שאפשר להגדיל אבל אי אפשר לסיים. אמנם האוכל חזר להיות בריא ומאוזן יותר, אך הגוף עדיין מאותת על הצורך שלו במתוקים. מדי פעם אני משתיקה את הרעב עם חטיף פיטנס – אבל אהיה כנה – ייקח עוד קצת זמן עד שאצליח לאזן את עצמי לחלוטין – מבחינת רעב ומבחינת משקל. 

 

 

בפוסט הבא אגלה לכן על הטריק המגניב שגיליתי, שעזר לי לחזור למסלול האיזון הנכון ולשמור עליו. לסיכום, אל תפחדו לנסוע עם המשפחה לטייל. החזרה מייסרת, אך הזיכרונות מתוקים. אוי כמה שהם מתוקים.

 

Fitness מייצג בסקאלה של 1-5 את מידת האיזון הנוכחי בחייך

תגובות (0)
הוסף תגובה