סופרות הביכורים שאתם חייבים להכיר

כדי לנסות לתקן (במעט) את העיוות הזה ולשלוח אתכן לשבוע הספר עם המלצות קריאה מגוונות, מהנות ובעלות קול ייחודי, אספנו לכדי רשימה אחת חמש סופרות מומלצות שהוציאו בשנה האחרונה ספר ביכורים. חלקן זכו ליחסי ציבור שהובילו אותן לרשימת רבי המכר, חלקן עדיין מחכות שיגלו אותן. לכן רק נותר לאתר אותן בשבוע הספר הקרוב ולצלול לתוך הדפים

 

מלכת היופי של ירושלים \\ שרית ישי לוי

הוצאת מודן 

 

 צילום: אלעד נחום, באדיבות "עולם האישה"

 

על הסופרת: עיתונאית שהחלה את דרכה "בעולם הזה"  עברה לעיתון "חדשות" וכותבת כיום ב"עולם האישה". ישי-לוי כתבה מספר ספרי תיירות וכן הופיעה בהצגות תיאטרון וסרטי קולנוע, אבל לכתיבת רומן הגיעה בגיל מאוחר יחסית. ספרה "מלכת היופי של ירושלים" שיצא השנה זכה להצלחה גדולה בקרב הקהל והביקורת.  

 

על הספר: ישי-לוי משרטטת בשפה בהירה ובוטחת את קורות חייהן של בנות משפחה ספניולית בירושלים החל מתחילת המאה ה-20 ועד סופה. כיאה לרומן משפחתי (בדיוני) בכל דור קיימת דמות נשית המבקשת להתמודד עם מורשת העבר של הנשים שהחיו את המשפחה ומבקשת גם ליצור לה דרך משלה. הדמויות, שמזדקפות מתוך הדפים וממשיכות ללוות את הקורא(ת) גם בסיום הקריאה, הן נקודת החוזק האמיתית של הסיפור.

 

 

בונוס: ישי-לוי גם עורכת סיורים ברחבי ירושלים בעקבות הספרים.

 

עם הנצח לא מפחד \\ שני בוינג'ו

הוצאת זמורה ביתן

 

צילום: אלון סינגוי

 

על הסופרת: בוינג'ו, ילידת כפר ורדים, היא בסך הכל בת 27 וכבר לפני שנתיים נבחרה על ידי ה-National Book's Foundation כאחת הסופרות המבטיחות מתחת לגיל 25. לאחר הצבא נסעה ללמוד בהווארד וקובץ סיפורים שהגישה כעבודת גמר התגלגל לאחת מסוכנויות הספרים הגדולות בעולם. את הספר "עם הנצח לא מפחד" כתבה ופרסמה בתחילה באנגלית והוא תורגם ל-22 שפות. סיפור קצר שכתבה התפרסם במגזין הניו יורקר וזכה לשבחים רבים.

 

על הספר: מעניין לגלות כי דווקא ספר בעל הווי כל כך ישראלי, הצליח כל כך בחו"ל. אבל אולי לא ההווי שמשנה, אלא הסגנון והסיפור שירתקו גם קוראים שמעולם לא שמעו על צה"ל. בנינג'ו מתארת את התבגרותן של לאה, יעל ואבישג מימי התיכון ועד השירות הצבאי המייאש על רגעיו הסוריאליסטים בכתיבה ובסגנון יוצאי דופן שמהדהד מעבר לגבולות הדף.

 

בונוס: הסרט "אפס ביחסי אנוש" שיעלה בעוד שבוע למסכי הקולנוע בישראל מתכתב עם אותו עולם עלילתי של בוינג'ו ויספק חוויה כלל תרבותית לקוראת.  

 

 

חגית גרוסמן\\ לילה ולואיס

הוצאת כנרת

 

צילום: זואי גרינדה

על הסופרת: חגית גרוסמן היא משוררת וסופרת ישראלית בעלת השכלה נרחבת בתחומי התרבות השונים. היא כתבה שירים כבר בגיל 14 שפורסם, צילום, משחק בבית צבי, ציור במדרשה לאמנות וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון. היא הוציאה מספר ספרי שירה מצליחים והשנה הוציאה לראשונה רומן ביכורים.

 

על הספר: לילה ולואיס הוא קודם כל רומן לסופרים. למרות שהוא מתנהל במרחב הלחוץ שבין דירה מתפוררת לנחלת בנימין לדירת פרברים רדופת שדים, הוא אינו שייך לכאן. גרוסמן משחקת עם המילים, לשה אותן כרצונה ומשרטטת סיפור אהבה גדול, מתיש וסבוך שמתוכו מתגלה כי הנאמנות הגדולה ביותר היא קודם כל לעצמך.

 

בונוס: חפשו את ספרי השירה הקודמים ופנו לעצמכן אחר צהרים

יערה שחורי\\ שנות החלב

הוצאת כתר

 

צילום: אריק סולטן

 

על הסופרת: יערה שחורי, בת 37, נולדה בתל אביב וגדלה בקיבוץ אפק. היא עורכת בהוצאת כתר ודוקטורנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומרצה במחלקה לצילום בבצלאל. את "שנות החלב" החלה לכתוב לאחר לידת בתה וסיפרה ברעיון כי "הבנתי שכשהזמן מצומצם, מוטב להפסיק לברוח מהדבר שתמיד רציתי".

 

על הספר: הספר הוא למעשה שלוש נובלות אפלות, אירוניות ומפחידות לעיתים שבהן מתוארות סיטואציה כזו או אחרת שבה ילדים נעלמים, נבלעים או חסרים במציאות שמזכירה לעיתים את הסרטים האפוקליפטים של שנות השמונים. שחורי מדלגת ללא הרף בין זמן עבר-הווה-עתיד, בוחרת כל מילה בקפידה ויוצרת בשלוש הנובלות שלוש ערים מסויטות (בראשונה אין למשל מוצרי יסוד וכל הילדים נעלמו ללא הסבר) שתובעת מהקורא תשומת לב לפרטים כדי לנסות לפענח את המציאות החדשה שנפתחה לפניו. לא תמיד זה מצליח

 

בונוס: המלצה של שחורי לשבוע הספר" "הנכס" של רותו מודן – "הנכס" הוא רומן מצוין ומושך את הלב, שההומור והחוכמה שלו לא מסווים את המבט החד של רותו מודן. הנכס הוא לא רק הרכוש הקונקרטי אלא איזו פיסה של העבר שתמיד חומקת מאתנו. רותו מודן מציירת את הרגע שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה כפארסה, כשחזור רעוע שמלמד יותר על הרגע הזה מעל מה שאירע. והיא לא מחמיצה דבר, כולל שחזור מאוד אותנטי של נאצים הרודפים יהודים בגטו, כי נורא קשה לחבר את הנוער לזוועות, דרך החזן היהודי המאכער שפורץ בשירת "אל מלא רחמים" בלב בית הקברות הנוצרי. זה סיפור על כסף, על משפחה ובעיקר על אהבה, אם סיפור הוא בכלל על משהו. הוא כתוב ומאויר בכישרון כה גדול ובמיומנות כה בוטחת, עד שקשה להאמין שאין כאן סצנה משגשגת של רומנים גרפיים ש"הנכס" אחד מנציגיה המצוינים, אבל למרבה הצער את זה עוד אין לנו.

 

 

פאולה אנדריאה סלע\\ רק פה לא קרה שום דבר

הוצאת ידיעות ספרים

צילום: סורה וילהלמסון

 

על הסופרת: פאולה אנדריאה סלע נולדה בארגנטינה וגדלה בישראל. היא בשעות ה-40 לחייה, נשואה ואם לשלושה ומתגוררת בקיבוץ צבעון.

 

על הספר: כמעט כל עלייה לישראל כבר זכתה למקום של כבוד בפנתיאון התרבות הישראלית מלבד עליית ארגנטינה. אנדריאה-סלע, בעצמה עולה חדשה, מתארת בסיפורה שתי נשים צעירות שעלו לישראל בעקבות המעצרים הנרחבים במולדתן בשנות השבעים וההיעלמויות בסיטונאות שהתקיימו באותה עת בקרב כל מי שנחשד כפעיל שמאל ומתנגד למשטר הצבאי באותה תקופה. קורות "המלחמה המלוכלכת" סוקרה בספרות העולמית בצורה נרחבת וההתייחסות הישראלית-היהודית לנושא, היא יותר ממרעננת. שתי הנשים, שמגדירות את עצמן כישראליות לכל דבר, מבקשת לגלות כל אחת בדרכה מה קרה לקרובי משפחתה שנעלמו באותה תקופה.

 

 

בונוס: המלצה של אנדריאנה סלע לקראת שבוע הספר

במרחק נגיעה – קרטיס סיטנפלד  (הוצאת כנרת)

התלבטתי ארוכות אם לבחור בספר הזה, "במרחק נגיעה", כספר שאהבתי במיוחד. נראה לי מוזר לבחור בספר שהסב לי כל כך הרבה כאב, שבניגוד לרוב הספרים האהובים עלי אינו אופטימי ואין בו שום קתרזיס, אבל  בסופו של דבר החלטתי לבחור בו, כי אני מרגישה שזה ספר חשוב ויוצא דופן.

 "במרחק נגיעה" מספר, בגוף ראשון, את חוויית ההתבגרות של לי פיורה, נערה רגישה ואינטליגנטית, מודעת לעצמה עד כאב, שפוחדת כל הזמן. הספר מתרחש בפנימייה בארצות הברית, ועם זאת הוא רומן חניכה אוניברסלי.
"הייתי שקועה עד מעל לראש בלעמוד על המשמר וגם בניסיון להיות בלתי נראית. כשעלינו על האוטובוס, חששתי שאתיישב ליד מישהו שלא רוצה לשבת לידי; בכיתה חששתי לומר משהו מוטעה או טיפשי; בארוחות חששתי שאני אוכלת יותר מדי, או שאני לא נגעלת מהאוכל שאני אמורה להיגעל ממנו. תמיד חששתי שמישהו ישים לב אלי, וכשזה לא קרה הרגשתי בודדה", כך מספרת הגיבורה, וכשקראתי את מילותיה, ואת שאר התיאורים הנוקבים של רגשות ומצבים (חוץ מחוויות פנימיות וחברתיות, יש בספר גם סיפור אהבה ותיאורים מצמררים של התנסויות מיניות ראשונות), הרגשתי שהיא מחזירה אותי במכונת זמן אל הזמן ההוא, של גיל ההתבגרות.

זה לא היה כיף. זה היה מטלטל ומכאיב. בכיתי הרבה במהלך הקריאה, ולעיתים זה היה קשה מנשוא, אבל חוויית הקריאה הייתה משמעותית ואפילו מטהרת.

הרגישות והדיוק הנדירים של המחברת אפשרו לי חוויה של התבוננות מחודשת בתקופת גיל ההתבגרות שלי עצמי, התבוננות שהובילה להבנה עמוקה יותר של עצמי ובהמשך, גם אחרי שכבר גמרתי לקרוא את הספר, לשינוי ולריפוי.
עכשיו אני מבינה שגם אם קרטיס סיטנפלד, המחברת, לא מציעה שום קתרזיס, וגם לא הפי אנד, הספר עצמו מאפשר לקוראת להגיע לקתרזיס משלה.
ולו רק מעצם ההקלה על כך ש-השבח לאל- גיל ההתבגרות חלף ועבר, ואין שום מכונת זמן שתאלץ אותנו לחזור לשם.
 

תגובות (0)
הוסף תגובה