סיקור החטיפה בגדה: תנו לגברים לטפל בזה

את סוף השבוע האחרון ביליתי אצל ההורים. במהלכו באתי והלכתי, נפגשתי עם חברים, חזרתי הביתה וחוזר חלילה. בכל שעה שלא נכנסתי לסלון, התמונה שנתקלתי בה הייתה זהה: אבא שלי יושב על הכורסא הקבועה שלו מול הטלוויזיה, במצבים שונים על הספקטרום שבין ערות לשינה, ובוהה במסך עמוס בגברים שמחפשים דרכים שונות להגיד שאין להם מושג על מה הם מדברים. בכל פעם ששאלתי אותו למה הוא ממשיך עם זה הוא טען ש"אולי יש משהו חדש", כאילו שהם לא היו פותחים עם זה את המהדורה, ואז מדברים רק על זה, אחרי שכבר 48 שעות הם טוחנים את אותו הדבר, שהוא בערך כלום.

 

אני קצת מבינה אותו. הרי מדובר במקרה שפורט על כל הנימים, שובר את הלב מכאב ואת הראש מדאגה. הצפייה חסרת התכלית הזאת איכשהו מרגיעה אותו, אני מניחה. נותנת לו את התחושה שהכל בשליטה, הכל מטופל, הגנרלים על זה והבעיה מיד תיפתר. ואני מבינה את הצורך שזה ממלא. להרגיש מעודכן, עם היד על הדופק, לא לפספס איזה גילוי מרעיש שישים את הסיפור הזה מאחורינו. אבל זאת הברברת הכי ריקה מתוכן שנתקלתי בה בחיים, ולא יכול להיות שאין שום דרך אחרת להגיב, תקשורתית, למקרה כזה. לא יודעת, קצת מעוף וגיוון, קצת זוויות אחרות ממה שהתרגלנו אליהן, קצת פרצופים חדשים.

 

גברים מדווחים בחדשות ערוץ 2 (צילום מסך)

 

אני מקווה שהחטופים ישובו בשלום לביתם, ואני לא יכולה לדמיין את הפחד הנורא שהם בוודאי שרויים בו. אני מבינה שאנשי החדשות אובדי עצות כמונו, והם נאלצים להתנהל גם בפאניקה אל מול הערוצים המתחרים. התוצאה היא פאנלים על פאנלים של גברים שמדברים "ביטחונית" אבל לא אומרים כלום. התמונה הזאת כל כך מוכרת וכל כך לא מעניינת, ומייצגת משהו עקום שמתקיים בכל ימות השנה אבל באירועים כאלה הוא מקבל משנה תוקף: אנחנו חיים בתחושה של פחד, והצורך הכי דחוף שלנו הוא בתחושת ביטחון. את הביטחון אנחנו שואבים מדמויות של גברים, רצוי במדים אבל אפשר גם בחליפות, שזורקים לחלל האוויר מילים כלליות בניחוח צבאי. ביטחון הוא צבא, צבא הוא גברים.

 

אולי היו במהלך סוף השבוע רגעים בהם המסך נראה אחרת, אני לא יודעת. אני לא ממש נתקלתי בהם, ובכל פעם שהצצתי – התמונה הייתה זהה. אולי התארחו בפאנלים האלה גם נשים אבל, כפי שציינה בתבונה ענת סרגוסטי בעמוד הפייסבוק שלה, "כדי שגבר יקבל זכות כניסה לאולפני טלוויזיה כדי לומר בהרבה מילים שהוא לא יודע כלום, מספיק שהייתה לו פעם (לא חשוב מתי) דרגה על הכתפיים (משהו במיל.). כדי שאישה תקבל זכות כניסה לאולפנים היא צריכה את המומחיות המדויקת, המסוימת, הצרה, עם נפח הידע המתאים, ושתהיה מספיק מוכרת, ושתהיה שייכת לאוניברסיטה מסוימת. רק אז. או, שהיא יכולה להביא את הזווית האנושית: האימהית, הדואגת".

 

גברים מפרשנים בחדשות ערוץ 10 (צילום מסך)

 

אפשר ורצוי להתעכב רגע על הנקודה הזאת, כי הרמה שבה אין שום סינון לגברים "ביטחוניסטים" היא מדהימה. כל גבר הוא פרשן ראוי, בעיקר אם הוא היה בצבא, ולא משנה מי הוא, מה הוא עשה ומה יש לו ברזומה. לאולפן של חדשות ערוץ 2, למשל, הגיע לא פחות מאשר אדון אל"מ ארז וינר, מי שהיה עוזרו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי והיום נמנה על רשימת החשודים המרכזיים בפרשת הרפז, אחת הפרשיות המכוערות והמטונפות שהתרחשו בצמרת הצבאית. יתכן שבתור עוזרו של הרמטכ"ל לשעבר יש לו תשובות שאין לאף אחד אחר, אבל באופן אישי אני חושבת שכל מי שמעורב בפרשה הזאת צריך לשבת בבית ולסתום את הפה. ולא מדובר בתופעה חדשה, אגב. אני עדיין זוכרת את הפאנל בחדשות 10 בזמן מלחמת לבנון השנייה אליו הזמינו את איציק מרדכי, כי מה היא הרשעה בפשע של אלימות מינית לעומת כל הידע האינסופי שיש רק באמתחתו.  

 

נשים, לעומת זאת, צריכות להגיע עם קבלות אמיתיות, מרשימות, יוצאות דופן. תא העיתונאיות הקים מאגר של נשים מומחיות בנושאים שונים, ואפשר לראות את השינוי שהוא מייצר. יש היום יותר ויותר נשים שמופיעות בפאנלים שונים, אבל הן אכן צריכות איזו מומחיות ספציפית, משהו שהוא גם הכי רלוונטי לנושא וגם הן עצמן האוטוריטה העליונה בו, בעוד כל גבר שהתקדם קצת בסולם הדרגות הצבאי הוא סמכות בלתי מעורערת לניהול המשבר. זה אולי המקום לתהות על מקומן של נשים בצמרת הביטחונית, והאם הוא באיזשהו אופן פרופורציונלי לחלקנו באוכלוסייה או למשקל שהצבא מקבל במדינת ישראל. אחד משני הדברים האלה צריך להשתנות.

 

הצמרת הבטחונית, וקצרנית. זאת בדיוק תמונת המצב (צילום: קובי בן גדעון, לע"מ)

תגובות (0)
הוסף תגובה