מה ההיריון של נינט אומר עלינו

להשתחרר מהצבא, לזכות ב"כוכב נולד", להוריד עשרות קילוגרמים, להוציא ארבעה אלבומים, לככב בשלוש סדרות טלוויזיה ובסרט קולנוע, לעזוב את רן דנקר ולחבור לאחד מהשחקנים המוערכים והמפורסמים בישראל, לנהל איתו זוגיות תקשורתית במשך שמונה שנים, לעזוב גם אותו וישר לצלול לזוגיות עם מוזיקאי צעיר ומוכשר, לעשות קרחת, לצבוע לסגול, לעשות פוני, לגלח רק חצי מהראש, לעשות בלורית, שוב לצבוע לסגול וכמובן – להיכנס להיריון. את כל זה הספיקה נינט טייב לעשות ב-11 השנים האחרונות. ומה אתם הספקתם בזמן הזה?

 

עוד באון לייף

 

לפעמים נראה שיחסי האהבה-שנאה שלנו עם נינט הרבה יותר מורכבים מהיחסים של מדינת ישראל עם אבו-מאזן. מזמן לא היתה לנו כוכבת שעוררה כל כך הרבה אנטגוניזם וכל כך הרבה סקרנות בו זמנית, ובשיחות עליה ממש לא נדיר למצוא תארים כמו "מהממת" ו"מתלהבת" באותו המשפט. אנחנו תרים אחרי כל פיסת מידע אודותיה, וברגע שהוא מגיע אלינו אנחנו מיד מסננים "אויש, תנוחי", ואם יש אנשים לידנו אנחנו מוסיפים גם "את מי זה מעניין?", רק כדי שחלילה לא יעלו עלינו.  

 

נינט טייב לדלתא. צילום: יריב פיין וגיא כושי

 

אפשר כמובן לחזור ולשחזר את הליך הפיכתה של נינט לכוכבת, להזכיר שוב את העובדה שהיא שלנו, כי אנחנו אלו שבחרנו בה ובשמחה ובהתלהבות אין קץ הפכנו אותה לפנים הכי מוכרות בישראל, כנראה בגלל שהרגשנו שגם לנו מגיעה איזו סלבית שאפשר להיות אובססיביים לגביה.

 

ואולי מעבר לכל אלו, ומעבר לעובדה שבאמת מדובר באישה יפה עם קול חד-פעמי, האובססיה שלנו לנינט נובעת מהעובדה הפשוטה שהיא עושה את מה שאנחנו לא מעיזים לעשות – לחיות את החיים מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד אחר.

 

בניגוד לכוכבות ילדים מתבגרות, שמנסות לשכנע אותנו שהן לא באמת ילדות טובות כמו שהן נראות על ידי סשן תמונות פרובוקטיבי, נינט באמת עומדת בהצהרות שלה – היא באמת לא מאמי לאומית כפי שהיא תמיד טענה. היא קופצת מבני זוג במהירות מחשידה, עושה פרסומות כשהיא צריכה כסף, מנגנת רוקנרול שאף אחד לא שומע, חוברת למוזיקאים שמעניינים (רק) אותה, גוזרת את השיער לפי מצבי הרוח ונכנסת להריון הרבה לפני החתונה. אבל כנראה שהדבר הכי מפתיע בהתנהגות של נינט, זה שהיא באמת לא עושה לנו דווקא. והיא באמת לא מחפשת דרכים להישאר בכותרות.

 

נינט עם יהודה לוי. במקום אחר בזמן אחר

 

נינט הצליחה לעשות את זה. היא הצליחה לצאת מהמקום שבו הכתיבו לה איך לחייך וכמה, אילו נשימות לקחת ומתי, והצליחה בהרבה מאמץ (שבהתחלה בהחלט היה ניכר) להשתחרר לגמרי מהכבלים ולזכות באותו דבר חמקמק שכולנו מחפשים – עצמאות. יחסי האהבה-שנאה שלנו כלפיה נובעים אולי מתוך ההערכה אמתית לדרך שהיא עשתה, המעורבבת עם רגשות קינאה לעובדה שאנחנו עוד לא הצלחנו להגיע לשם. אנחנו עדיין מחפשים את אהדת הציבור, גם אם במקרה שלנו "הציבור" הם רק עשרת האנשים שבאמת קרובים אלינו; אנחנו עדיין משתדלים בכל הכוח להיות יפים ולכן כבר לעולם לא נצבע יותר את השיער לסגול כשיתחשק לנו ובמקרים גרועים במיוחד אנחנו מסוגלים להתקע בזוגיות לא טובה, רק בגלל שאנחנו פוחדים לפגוע בצד השני.

 

באופן אבסורדי, הדרך היחידה שלנו לעזוב את נינה בשקט היא להפסיק להתבייש ולהסכים לראות בה מודל השראה כמי שחיה את חייה מבלי להתנצל ומבלי לחשוש. וברגע שנצליח לעשות את זה גם – לחיות מבלי להתחשב בפפראצי בדמות מוסכמות חברתיות שעוטפים אותנו – היא סוף סוף תפסיק לעניין אותנו.   

תגובות (0)
הוסף תגובה