160 ק"ג של יופי

מסתבר שאני אדם אמיץ. יש שיאמרו שאפילו אמיץ מאוד.

אתם וודאי שואלים:
"
זהר, מה עשית כדי לרוויח את המחמאה הזאת? טיפסת על האוורסט? נלחמת עם כריש? הצלת כבשה מטביעה?"
אז ככה:
העליתי תמונה. שלי. בבגד ים.

כן, אני יודעת. מגיעים לי צל"ש, מדליה, ועוגיה (טבעונית). איך מצאתי את האומץ להעלות(!) תמונה (!) שלי (!) לפייסבוק(!) ?
ובעצם, איך לא? אני די בטוחה שבכל שעה שעוברת, מישהי מעלה תמונה שלה בבגד ים. למעשה, רוב הסיכויים שברגעים אלו ממש, בת עשרים אחרת מעלה תמונה שלה בביקיני. אז למה לה אף אחד לא עומד להחמיא על האומץ שלה?

אה, כן. היא כנראה שוקלת טיפה פחות מ-160 קילו.

שלא תבינו לא נכון – אני נהנית מהמחמאות. אני נרקיסיסטית מספיק כדי להודות שאני ממש ממש אוהבת שמחמיאים לי. ואני שמחה שכל כך הרבה אנשים רואים לנכון להחמיא ולפרגן לאדם זר. אבל מה אמיץ בי?

נכון, רוב השמנות לא לובשות ביקיני. למעשה, הרבה מאוד שמנות לא לובשות בגד ים בכלל, ומעדיפות ללכת לים עם בגד גדול ו"מטשטש", או פשוט להשאר בבית. אבל בעצם ההחלטה שמי שלא עושה את זה "אמיצה", אנחנו לא נותנים לגיטימציה להחלטה הזאת להשאר בבית?

גבורי סידיבי, אחת השחקניות האהובות עליי, נאמה בגאלה פמיניסטית, ובנאום הביעה מחאה נגד ההחלטה של אנשים להגיד שהיא אמיצה או לתהות מאיפה יש לה ביטחון עצמי כזה. "אני תמיד תוהה אם כשאנשים פוגשים לראשונה את ריהאנה, הם שואלים אותה 'רירי, מאיפה כל הביטחון העצמי הזה?'", היא תוהה בקול רם.
כמו שכתוב בתגובה שמודגשת בכחול, בעולם תקין זה לא היה אמיץ מצידי – אבל אנחנו לא בעולם תקין.

אז אולי נהפוך אותו לתקין? אולי במקום להחמיא לכל מי שלא תואמת את אידיאל היופי על האומץ שלה, לא נגרום לה להרגיש שלאהוב את עצמה "למרות הכל" הוא אקט אמיץ? אולי נתחיל להחמיא לכולם, בלי לתהות איך הם הגיעו מלכתחילה לנקודה שבה אנחנו חשים צורך להחמיא להם?

אני בעד שבפעם הבאה שמישהי שמנה מדי או רזה מדי או שחורה מדי או נכה מדי מעלה תמונה שלה וממלאת לכם את המסך בטונות של בטחון עצמי ופוזות, תחמיאו. תגידו לה שהיא מהממת, שהיא יפה, שהטעם באופנה שלה מהמם (אל תקראו לה "סקסית". זה בעיקר מביך). פשוט אל תחליטו שהעובדה שהיא אוהבת את עצמה מראה על אומץ כלשהו, או תתהו בכל רם איך היא מצליחה לאהוב את עצמה.

באהבה, זהר הפחדנית (שממש רוצה לחנוך את בגד הים הזה וללכת לבריכה).