גיל-עד, אייל ונפתלי הצליחו לאחד אותנו

זה התחיל כמידע שעבר מפה לאוזן.

 

נערים נחטפו. קבוצות ווטסאפ נוצרו, זה עבר מאחד לשני והפך לשיחת היום עוד לפני שמישהו ממש ידע פרטים מדויקים. אחר כך הגיעה ההודעה הרשמית העצובה והחל דיון, כן לקחת טרמפים, לא לקחת טרמפים.

מספר שעות אחר כך שוב התחילו הודעות. הפעם על שחרורם. קבוצות הווטסאפ חגגו על פעולת שחרור החטופים המוצלחת. היתה תחושת עוצמה אדירה. אני זוכרת את הרגע – היינו בטיול בצפון ואחד המטיילים בישר לכל מי שהיה שם שהחטופים שוחררו במבצע צבאי.

אחר כך גילינו שלא כך. לא היתה פעולה, לא היה שחרור. כולנו השתוממנו ונעצבנו.  נראה לי שזה היה רגע שבו הבנו שאנחנו נדרשים לצניעות רבה, חיזוק פנימי ומאמץ משותף. פתאום הבנו שאין פתרון קסמים, שיש  כאן קושי גדול ועלינו לשלוח מילות חיזוק תפילה ותקווה.

 

וזה אכן קרה. בהתחלה אנשים עוד היססו לדבר על חיזוק למשפחות, על תפילות, על תקוות. הרי זאת לא השפה שאנחנו בדרך כלל מדברים בחברה הישראלית. בדרך כלל מדברים על צה"ל, על צבא חזק, על מלחמה. המילים תקווה, תפילה וחיזוק, פחות מקובלות. אבל הרי ניסינו את שפת הניצחון והחוזק, והתבדינו. האם ייתכן שאותו אירוע ווטסאפ שקרי שחרר משהו? וגרם לנו כחברה להפוך למאופקים יותר, תומכים יותר, פחות גאוותנים?

 

אני לא יודעת בוודאות. אבל כן ברור לי שבשמונה-עשר הימים הנוראים הללו, בהם הנערים נעדרו, הצלחנו כולנו כחברה לדבר בשפה אחרת, פחות מוכרת לנו. הצלחנו לשים בצד את הפערים המיידים, את האצבעות המאשימות המופנות באופן כמעט אוטומטי, ולחשוב על הנערים שנחטפו כ…פשוט נערים, ועל ההורים שלהם כהורים. כמונו.

 

וזה נדיר.

 

בשנים האחרונות החברה הישראלית מתפלגת ומתפצלת. כל שבט מתבדל, מחפש לחיות לבד ולא להכיר את האחר. אם בעבר גרנו כולנו באותן שכונות, הכרנו האחד את השני, למדנו באותם כיתות ואותם בתי ספר, הרי שהיום אנחנו מפוצלים ומרוחקים, יש שכונות נפרדות עבור כל קבוצה, בתי ספר נפרדים לכל תת זרם, מקימים ערים עבור חרדים, עבור ערבים, עולים גרים בשכונות אחרות ואנחנו, כחברה, כמעט ולא נפגשים.

 

התהליך הזה הוא מסוכן. כולנו יודעים שה תהליך לא טוב ובכל זאת כולנו נשאבים אליו. כולנו רוצים לגור ליד אלה הדומים לנו, כל שבט הולך לישון בלילה בתקוה ששבט אחר יעלם. אך ככל שהזמן עובר, מתבהר לנו שאף אחד לא הולך לשום מקום. כולנו כאן כדי להישאר.

עכשיו נשאלת השאלה מה עושים עם כל הקבוצות השונות וכיצד מאחדים את כולם לחברה אחת סולידרית, קיימת ומקיימת?

 

חשבו על ההיסטוריה של מדינת ישראל. חשבו על 4 הדורות מיום הקמתה – לכל דור היה תפקיד. הדור הראשון היה דור המייסדים. תפקידם היה לוודא שהמדינה תקום, להפוך את חזון המדינה היהודית, מדינת ישראל, למציאות. הדור השני הוא דור הלוחמים – דור שיצא לשתי מלחמות ולמבצעים צבאיים, בצל החשש הכבד שהמדינה הצעירה לא תשרוד. אך דור הלוחמים וידא שנשאר כאן.

 

הדור השלישי הוא דור הפיתוח הכלכלי. לאחר נפילה של בורסה, החלפת מטבע כל כמה שנים, אינפלציה דוהרת, קם הדור שהיה צריך לייצב את הכלכלה ישראלית למצוא את האופק בדמות תעשיות עתירות מידע. כיום, על אף כל החוליים הכלכליים, עדיין יש לנו כלכלה יציבה ואיתנה, שיודעת לצלוח משברים כלכליים עולמיים.

 

והדור הרביעי. הדור של גיל-עד, אייל ונפתלי, הדור שתפקידו למצוא את הדרך לאחד בין חלקי החברה הישראלית, להגדיר מחדש מהי ישראליות, להזכיר לנו למה אנחנו פה ואיזו מין חברה אנחנו שואפים להיות. אני שומעת את הדור הזה בכל מפגש שלי איתם: תיכוניסטים, חיילים, תלמידי מכינות קדם צבאיות וסטודנטים, כולם מדברים על הרצון לייצר סולידריות, מדברים בשיח חדש, מאחד.

לדור הזה יש משימה לא קלה שלפעמים נראית כמעט בלתי אפשרית – אבל זאת המשימה שלנו, ועלינו לעמוד בה.

 

גיל-עד, אייל ונפתלי, הצליחו לגרום לכולנו לייצר סולידריות למשך שמונה עשר ימים. הם הצליחו להזכיר לנו שאנחנו מסוגלים לדבר בשפה אחרת, שאנחנו מסוגלים לראות כל אדם כאדם ולא רק כחלק משבט בחברה הישראלית.

 

כשהצלחנו לראות את הנערים כפי שהם, מבלי לדבר על מי הוא מתנחל, מי לא, על היותם דתיים או על העובדה שהם תפסו טרמפים, פתאום אפילו בצד השני הצליחו לראות את הנערים כפי שהם, פשוט נערים. אפילו אמהות החטופים הודו בעצרת הגדולה לאבו מאזן ולראש עריית חברון שקראו לשחרור החטופים. כי גם הם ראו את האמהות כאמהות ואת הנערים כנערים.

 

יהי רצון שנדע כולנו כחברה אחת לחיות אותה יחדיו ביום יום, גם עכשיו כשהעצב עמוק וקשה.

אני מקווה שנצמח כציבור, כעם וכחברה, ומתוך הכאב העמוק נדע לייצר סולידריות בין כל הישראלים שחיים פה יחדיו.

אמן.

תגובות (0)
הוסף תגובה