אני מסרב לקחת חלק בתיאטרון האבסורד הזה

הידיעה על מציאת גופות הנערים פגשה אותי מיד אחרי סופה של הרצאה עם קבוצה יהודית-ערבית בקיבוץ יזרעאלי. הקבוצה, אנשים בוגרים שפוסעים מספר שנים יחד, בחרה לעשות מעגל שיתוף, בו שיתפו החברים זו את זה בתחושות, ברגשות ובמחשבות בעקבות הידיעה.

 

עוד באון לייף:

 

התחושה הראשונה שעלתה בי היתה כעס. כעס עצום. לא כעסתי על הרצח, כי על החטיפה, שבין השורות היה ברור שהיא כמעט בודאות רצח, כעסתי ונעצבתי ברגע בו התרחשה, לפני אי אלו ימים. אחרי הכעס בא עצב גדול. אני בוחר לכתוב כאן, על הכעס ועל העצב. יכול להיות שזה יכעיס או יפגע במי מכם, אז אני מבקש סליחה מראש, אבל אלה הרגשות שלי.
אני כועס על הניצול הציני המחפיר של שלושת הנערים ומעשה החטיפה, כדי לקדם פעולות צבאיות אלימות שאינן קשורות בכלל לחטיפה. יומיים אחרי החטיפה, הצהירו ראשי הצבא וגורמים בטחוניים, שצה"ל מנהל בשטחים שני מהלכים, אחד מצומצם בגיזרת חברון, כדי לאתר את החטופים, ומהלך שני, רחב יותר, שתכליתו "פירוק תשתיות החמאס בגדה". המהלך השני הביא למותם של אי אלו פלסטינים, לפחות חלקם חפים מפשע (יש מקורות שמדברים על 9 הרוגים, אני משתדל לא לספור מתים).

אני כועס על המהלך הצבאי הזה, כי הוא ניצול של מות הנערים למטרות פוליטיות במשחק המלוכלך והעקוב מדם שנתניהו, האניה ואבו מאזן משחקים על גבינו.

אני עצוב על הניצול של אמהות החטופים ומשפחותיהם, בפסטיבל התקשורתי סוחט הרגש שהחל מיד לאחר החטיפה. מרגיז אותי שלא סיפרו להן את כל האמת, ושלחו אותן לאו"ם תוך שבוע במין תוכנית ריאליטי בזויה שתכליתה לעשות מניפולציה בדעת הקהל הישראלית. מניפולציה פוליטית מהסוג הנחות ביותר. 

עצוב לי לחשוב על ההונאה שהיתה בעצרת בכיכר רבין. הונאה של ציבור שלם, יקר ואכפתי. היו יכולים גם לומר שדיי ברור שהבחורים נהרגו, לאור ראיות המז"פ ברכב ששימש לחטיפה, ודלפו בטעות. אבל מישהו בחר להשתיק את המידע הזה, למנוע מהציבור את הערכת המצב האמיתית, לרכב וללבות את הגל של "דאגה לנערים החטופים" במקום לדבר על רצח נפשע, שיש לבוא חשבון עם אלה שביצעו אותו, ואלה ששלחו אותם.

עצוב לי שרוב אמצעי התקשורת הישראלית נתנו ידם להצגה הזאת, לניצול הזה, של הנערים, של משפחותיהם, של הרצח המתועב הזה. עצובה לי ההתקרנפות. עצוב לי שאני חי בחברה שכך מתנהל מי שאמור להיות כלב השמירה שלה.

יותר מכל, אני מסרב לקחת חלק במשחק הזה. בהצגה הזו. בתוכנית הריאליטי הזו. בשקר הזה. כן, יש רוצחים מתועבים של נערים תמימים. הרוצחים צריכים לשלם על מעשה הנבלה הזה בחייהם. הם, וגם מי ששלח אותם. פה, אני חושב שנקמה היא במקום.

אבל זה צריך לעצור שם. ברוצחים. בשולחיהם. ההענשה של עם שלם, הניצול של צה"ל לפעולה צבאית שאינה קשורה. ליבוי האלימות בגדה, על ידי ישראל, היא זו שהביאה להחרפה בגבול עזה. אם מיליון וחצי ישראלים נמצאים תחת הפגזות חמאס בעזה, זה מכיוון שממשלת ישראל בחרה לשחרר את צה"ל כמו רוטווילר בשטחי הגדה, במקום להתעסק רק במציאת הרוצחים והחטופים. 

בהצגה הזו, בתיאטרון האבסורד הזה, בקשר השתיקה המתועב הזה, אני מסרב לקחת חלק. לא אשתוק כי עכשיו עצובים, ולא אשחק את התפקיד שמצופה ממני לשחק מתוקף היותי יהודי וציוני. עצוב לי על הנרצחים, אבל עצוב לי גם על ההרוגים הפלסטינים החפים מפשע. כנראה שגם את אלה וגם את אלה ניתן היה למנוע.

ויותר מזה, עצוב לי לחיות במדינה שהנהגתה אינה בוחלת לנצל את אזרחיה בצורה צינית וחסרת עכבות כל כך.

תגובות (0)
הוסף תגובה