האינתיפאדה השלישית החזירה אותי לשנת 2000

את מהדורת החדשות הראשונה של מוצאי יום הכיפורים בשנת 2000 אני חושבת שדן כנר לא ישכח. אני בטוח לא אשכח.

 

במשך עשר דקות תמימות. נצח במונחים רדיופניים, הוא פרט אחד לאחד את הפרות הסדר שהתפתחו במהלך אותן 24 שעות. הפרות הסדר, שהפכו בהמשך לאינתיפאדת אל אקצה, החלו עם עלייתו להר הבית של מי שהיה אז ח"כ, אריק שרון ז"ל, בערב ראש השנה. ביום הכיפורים כבר שודר ברשת ב' "גל שקט". הכתבים הביטחוניים היו ב"עוצר יציאות". באמת ובתמים האמנו שנידרש לפרוץ לשידור באמצע היום הקדוש. עד כדי כך היתה הטלטלה בעשרת הימים שקדמו לאותו יום כיפור- גדולה.

 

זה החל בביקורו של שרון ונמשך בידויי אבנים אל הכותל במהלך תפילת יום השישי בהר הבית. משם התפשט לצפון ירושלים, לגילה, לגדה, לצפון, לוואדי ערה. חזינו במה שנדמה בעינינו כאפוקליפסה, וזו היתה רק ההתחלה.

 

שנת 2000 מזכירה מאוד את היום

האווירה בימי התבערה הראשונים בשנת 2000 דומה מאוד למה שקורה עכשיו. בשני המקרים כשל משא ומתן לשלום זמן מה טרם ההתלקחות. בשני המקרים היה זה אירוע גדול, אך נקודתי, שהחל את התבערה. התחושה מוכרת, ההלם מוחלט, ולמרות כל זאת – ההבדל – גדול. אז, למרות שהיינו בוגרי הפיגועים של 96', היינו עדיין "תמימים". למרות שאנחנו מדינה למודת טרור הופתענו. מהעוצמה, מההתפשטות, מההשתתפות האלימה של ערביי ישראל בהתקוממות.  

 

אוקטובר 2000  (צילום: רויטרס)

 

באותו יום כיפורים, לאחר מהדורת החדשות המדוברת, נשלחתי לסקר הפגנה ספונטנית של תושבי מעלה אדומים נגד התערערות ביטחונם, ונאלצתי להימלט משם לאחר שהותקפתי (וגם המונית שבה הגעתי) כנציגת "התקשורת העוינת". אחר כך היו תגובות דומות של תושבי שכונת גילה בשל הירי הבלתי פוסק אל שכונתם מבית ג'אללה. לא רק אל מזרח ירושלים נשלחתי עם מאבטח, אלא גם לשכונות יהודיות שהוכו בידי הטרור, מחשש לתגובות אלימות של התושבים. הדבר הזה, יש לציין, נפסק מהר מאוד. עשרות ימים ולילות ביליתי בגילה הירויה והחוששת, ותושביה פתחו את בתיהם לפני ולפני עמיתיי העיתונאים ואירחו אותנו, ברוחב לב. בכלל, קורבנות הטרור הבינו שהדרך לפרוק את זעמם היא לא על נציגי התקשורת אלא בכלים שהם מציעים.

 

אבל מאז – אחוז הקיצונים משני הצדדים גדל מאוד, עוצמת השנאה והמחאה, חומרת הנקמה – גברו מאוד. נראה אפילו שנהפכו קצת היוצרות. נדמה שבמגזר הערבי יש יותר אנשים שמבינים מה יש להם להפסיד ואינם חוששים להזהיר בגלוי, ובמגזר היהודי יש יותר קיצונים שמוכנים ללכת עד הסוף.  אפשר רק לדמיין לאן זה יכול להגיע וזה מצמרר ומפחיד.

 

יולי 2014 (צילום: רויטרס)

 

מאז סוף השבוע – כשהמהומות החלו להתפשט, ומאיימות להפוך לא לאפיזודה של כמה ימים אלא להתלקחות שתכנס אל ספר דברי הימים המדמם שלנו – ועוד יותר עם פרסום מעצר החשודים ברצח מוחמד אבו חדר – אני מוצפת בזיכרונות מאותו אוקטובר ארור של שנת 2000.

 

שגרת הפיגועים האיומה- פיצוץ-טלפונים למערכת- זינוק למקום האירוע בכל דרך יצירתית שתהיה מהירה- שידורים עד אין קץ-תיאור פעולות מד"א ואז המשטרה ואז זק"א,  הטון של השדרנים או פניהם חמורי הסבר, שניתן היה להבחין שמוסרים לנו שמדובר בפיגוע רב נפגעים גם כשהווליום נמוך מאוד, השיר "דרכנו" בגירסת הבורגנים. ללכת למקלחת ולשירותים עם ביפר. אותם צילומים, אותם מראות, אותן מסגרות שחורות עם פרצופים אחרים. סבארו, קפה ביאליק, הדולפינריום, המומנט, רצח התינוקת שלהבת פס, רצח הנער אופיר רחום, מלון פארק.

 

זה הרגיש כאילו האירועים האלה, המסויטים, שייכים לחיים אחרים. לעולם אחר. אבל אחרי סוף השבוע המדמם והקיצוני הזה, ברור שכל זה היה אתמול. אנחנו מוכנים. כבר דיברנו על אינתיפאדה שלישית, אנחנו סופגים טילים מהדרום כבר 14 שנה. נדמה שהתקדמנו, אבל מתברר שהלכנו לאחור.    

—————————————————————————–

נורית קנטי שימשה כתבת לענייני משטרה ברשת ב' בשנת 2000

תגובות (0)
הוסף תגובה