בימים כאלה אני מתגעגעת לרבין

השאלה 'איפה היית ברצח רבין?' הפכה מזמן לסוג של קלישאה. דווקא היום, כשעוד מבצע צבאי עם שם ענק ומגוחך יוצא לדרך, אני חוזרת לאותה נקודה בזמן. את הבוקר שאחרי הרצח ביליתי בבקו"ם – חיילת משוחררת, צעירה ותמימה מאוד, שהעבירה את השירות הצבאי בשטחים וזכתה לראות איך נראים הדברים מהצד השני. איך נראה תור של פלסטינאיות עם תינוקות שעומדות שעות ארוכות בשמש כדי להשיג אשרת כניסה לישראל, איך נראית הקסבה בשכם כשצעירים זורקים בלטות לעבר חיילים ואיך ילדים במדים נכנסים לתפקיד של משליטי סדר על אוכלוסייה אזרחית כשהם לא מבינים באמת את ההשלכות של המעשים שלהם.

 

עוד באון לייף:

 

אולי כי אני לא אדם דתי, ערב ה-4.11.95  גדע אצלי את האמונה העיוורת בטוב. קשה לומר שתהליך אוסלו היה אידאלי. זו הייתה תקופה קשה, רוויה באלימות ובפיגועים, אבל לפחות דבק בנו ניצוץ של אופטימיות. התחושה הזו – שיש תקווה לחיים שלא מתנהלים בין תקיפה לעוד מבצע, שיש אדם שמוכן ללכת רחוק בשביל לייצר מציאות אחרת במדינה למודת מלחמות ואולי עצם הידיעה שיש מנהיג שעושה. לא נצמד רק לכיסא, לא דואג ליציבות הממשלה, לא אומר סיסמאות ריקות מתוכן אלא פשוט עושה מעשה (גם אם הוא נכשל שוב ושוב בדרך) – הוחלפה בתחושת ייאוש מהדהד.

 

פאסט פורווד 20 שנה קדימה – אני אימא לשני ילדים קטנים שחיה במדינה שאין לה תקווה. תוך שבועיים חווינו מה שמדינה נורמלית חווה בעשור. אם חששנו מה יקרה ערב היעלמות שלושת הנערים, הרי היום ברור שהמדרון הזה הולך ונהיה יותר ויותר תלול.

 

לא יהיה מוגזם להניח שהמבצע הזה לא באמת יעצור את מציאות הקסאמים של תושבי הדרום. שראש הממשלה ימשיך לעשות כל מאמץ כדי לסכל אפשרות למשא ומתן מדיני. שבמקום להרגיע את קולות השנאה והגזענות הוא ימשיך לזרוק כותרות בסגנון "להוריד כפפות מול החמאס". וכמו שאמרה מי ששימשה כיועצת התקשורת של בני הזוג נתניהו במשך שנים, ד"ר אורית גלילי צוקר, בראיון למגזין "7 ימים", שבנימין נתניהו עסוק בעיקר בהישרדות פוליטית. לתפיסתה, נתניהו בחר להיות "מנהיג מתגמל" – שמשלם תשלומים פוליטיים כדי להשיג תמיכה; ולא "מנהיג מעצב" – שמוכן לחולל שינוי ולעצב את המציאות. ביג סורפרייז!  

 

אולי זו הסיבה שבתוך מחול השדים הזה, יש דמות אחת שהפכה למנהיגה בעל כורחה – רחל פרנקל. עוד לפני שסיימה את האבל על בנה נפתלי, היא מצאה את הכוח להרגיע את קולות השנאה. "אפילו בתוך תהום הכאב על נפתלי קשה לי לתאר כמה מצערת היא העוולה שנעשתה בירושלים. הצוואה של איילגיל-עד ונפתלי היא של אהבה, אנושיות ואחדות".

 

אחרי שלימדה את כולנו שגם אישה יכולה לומר קדיש בטקס דתי, הצליחה פרנקל, בשקט ובאיפוק, לבטא את מה שאף מנהיג לא הצליח לבטא בשלושה שבועות האחרונים. לתת לנו קצת תקווה שיש מקום לקולות אחרים. כמה חבל שהקול שלה בעוד כמה ימים יתפוגג בתוך ים של קריאות מתלהמות, שנאה ומוות.

תגובות (0)
הוסף תגובה