קיצור קיבה: משולחן הניתוחים לספת הפסיכולוג

כמעט כל מי שמתמודד עם השמנת יתר כבר עשה אינספור דיאטות, ובמאמץ רב השיל קילוגרמים עודפים רק כדי לעלות במשקל בחזרה, לפעמים עם תוספת קטנה. לכן אין פלא שיותר ויותר אנשים שמרגישים מיואשים מדיאטות לפתרון של ניתוח בריאטרי ("קיצור קיבה"). עם זאת, הניתוחים האלה מאושרים רק במקרים של השמנת יתר חולנית – מצב בו מדד מסת הגוף (BMI) גדול מ-40, מכיוון שבמשקלים אלו הסיכוי להצליח בדיאטה רגילה הוא נמוך מאוד ועומד על שלושה אחוזים בלבד.

עבור רבים ניתוח לקיצור קיבה מסמן את האור בקצה המנהרה: התקווה האחרונה ונקודת מפנה בחיים. מה שלרוב הם לא יודעים זה שעד כמה שמפתה לחשוב על התהליך כעל קסם שפותר את בעיית ההשמנה, המציאות מביאה איתה אתגר פיזי ונפשי לא פשוט.

 

עוד באון לייף

 

כיום הניתוח הבריאטרי הפופולרי ביותר בישראל הוא השרוול, בו כורתים בערך שני שליש מהקיבה (כולל החלקים המפרישים את הורמון הרעב גרילן), מה שעשוי להביא לירידה של עד כ- 60 אחוזים מהמשקל העודף. השרוול יוצר קיבה קטנה מאוד, בערך בנפח קיבתו של ילד בן שנתיים, והוא משנה את המכניקה של מערכת העיכול באופן משמעותי ופתאומי. עם זאת, מבחינה נפשית הוא לא יוצר כל שינוי, כלומר, המטופל מתעורר מהניתוח עם גוף שמתנהג אחרת לגמרי, אבל עם ראש שחושב בדיוק כמו קודם.

 

כאן המקום לעצור ולשים לב למחיר הנוראי שגובה תעשיית הדיאטות מאנשים המתמודדים עם עודף משקל, ובעיקר עם עודף משקל גדול. המחקר מוכיח באופן חד משמעי – דיאטות לא עובדות. נקודה. בדרך כלל אנשים מגיעים לניתוח בריאטרי אחרי שניסו דיאטות רבות ומבחינתם צברו עוד ועוד חוויות של כישלון. המחיר של דיאטות חוזרות ונשנות כולל גם מחיר גופני – האטה של המטבוליזם ואם מדובר בדיאטה קיצונית אזי גם נזקים פיזיים אחרים – וגם נזקים נפשיים. אני לא מתכוונת רק לנזקים כמו הפרעות אכילה קיצוניות, אלא לנזקים ה"קטנים" והמתמשכים יותר: לתחושת האשמה הקשה שאנשים שהתנסו בדיאטות מרובות סוחבים איתם, לניתוק ממנגנון השובע והרעב הטבעיים שנולדנו איתו, ולהתרחקות מהצרכים של הגוף שלנו לטובת קידוש אמצעים חיצוניים, כמו תפריט או משקל יעד.

 

המציאות היא שאין דבר כזה משקל יעד. טבלאות שמתיימרות לקבוע כמה אדם צריך לשקול לא לוקחות בחשבון את השונות הטבעית בינינו, את הגנטיקה, ההורמונים, היסטוריית הדיאטות, קצב המטבוליזם ועוד אינספור מדדים שבשום אופן לא ניתן לכמת לכדי מספר.

תעשיית הדיאטות למעשה מקדשת איזשהו מספר כמשקל יעד, ושוכחת שלא כולנו נועדנו להיות רזים, תוך שהיא גובה מאיתנו מחיר כבד של אשמה על אי התאמתנו ל"נורמה".

 

דיאטה לא אמורה להחזיק מעמד. צילום: Shutterstock

 

 

ניתוח לקיצור קיבה הוא כלי עזר משמעותי לירידה במשקל לסובלים מעודף משקל קיצוני,  אולם אין כל טעם לגשת אליו כאל עוד דיאטה. כאמור – דיאטה לא יכולה ולא אמורה להחזיק מעמד. הדרך היחידה המוכרת כיום להפחתה במשקל ושמירה על המשקל לאורח זמן היא שינוי אמיתי באורח החיים לכיוון אורח חיים טבעי יותר. לכן, ה"שינוי בראש" הוא החלק החשוב ביותר בהצלחת התהליך הבריאטרי. בחודשים הראשונים אמנם כולם יורדים במשקל, אולם מי שלא ינצל את חלון ההזדמנויות של השנה הראשונה על מנת לבצע שינוי מהותי בהרגלי החיים, יוכל בקלות לעלות במשקל בחזרה בהמשך הדרך.

 

חזרה למערכת יחסים טבעית עם המזון שלנו

הגישות התזונתיות המודרניות עוברות אט אט לחשיבת "נון-דיאט", כלומר להבנה שדיאטה על פי תפריט סדור פשוט לא עובדת לאורך זמן, והמציאות היא שכמעט אין אנשים שמסוגלים להתמיד בדיאטה כאורח חיים. לעומת זאת, גישת הנון דיאט מדברת על מעבר לאורח חיים בריא, ובהיבט הפסיכולוגי: היפרדות מהאוכל ככלי לנחמה, הרגעה וכו' וחזרה למערכת יחסים טבעית יותר עם המזון שאנו אוכלים. במקרה של ניתוח בריאטרי, נוצר מצב קיצוני בו קיבולת הקיבה הקטנטנה פשוט לא מאפשרת לאדם להשתמש באוכל בדרכים הללו והוא מוכרח להתעמת עם החיים מבלי לברוח לאוכל, לכן אחת המטרות בליווי נפשי אחרי הניתוח היא מציאת חלופות שיענו על הצרכים שהאוכל מילא בעבר. במידה רבה, זוהי ההזדמנות האמיתית הגלומה בניתוח: ההזדמנות לתת לאוכל תפקידים אחרים מבעבר. זהו תהליך ארוך ולא פשוט, אך בסופו של דבר, בשילוב עם עבודה על הרגלים נכונים, זוהי הדרך להשתמש בניתוח באופן שיוביל ליציאה אמיתית ממעגל הדיאטות ולהשגת שינוי ארוך טווח, עקבי ומתמשך.

 

היפרדות מאוכל לאו דווקא אומרת שצריך לאכול אך ורק כשרעבים. למעשה, בכל אכילה יש מרכיב רגשי כלשהו, ואין בזה כל פסול. יחד עם זאת, כאשר משתמשים באכילה כאסטרטגיה מרכזית לוויסות רגשות קשים, כאשר אין יכולת להתבונן בדחף לאכול מבלי להגיב אליו וכאשר האכילה הופכת לפעולה אוטומטית וחסרת מודעות, עולה הסבירות להיווצרות עודף משקל, וככל ששלושת הבעיות הללו מחריפות, כך מקצין עודף המשקל.

 

טיפול טוב יעבוד על שלושת המישורים הללו על ידי אימון באכילה מודעת – כלומר תשומת לב בזמן האכילה לתחושות הפיזיות, למרקם, לטעם, לצבע ולריח של המזון. מישור נוסף הוא אימון ביכולת לשלוט בדחפים, ובעיקר בדחף לאכול. המילה שליטה היא מטעה, מאחר ועשוי להשתמע ממנה שאנו מנסים "להילחם" עם האוכל, וזו גישה מוטעית ולא יעילה כלל. הרעיון בסוג אימון כזה הוא להצליח להתבונן בדחפים שונים (לגרד, להתעטש, לאכול, וכו') מבלי להגיב אליהם ובלי להילחם איתם.

 

במישור השלישי והעמוק ביותר מבין השלושה – טיפול נפשי לעזרה במצבים של השמנה מלמד את האדם לזהות מצבים רגשיים אשר מעוררים את הדחף לאכול (לדוגמה כעס, בדידות, שיעמום, עצב, חוסר אונים), לשים לב לרגשות הללו ועל ידי שימוש בכלים שנבנים בטיפול להצליח להכיל את המצבים הללו מבלי לפנות לאוכל.  

 

לקריאה נוספת

תגובות (0)
הוסף תגובה