מיכל אהרוני: למה אני באמת אוהבת את המדינה שלי

גאה בשפה. זאת שחיכתה אלפיים והיום היא חיה ונושמת ובועטת. שכותבים בה ספרים, מחזות ושירים. שעושרה מאפשר הומור ודרמה, בריחה ומפלט, חג וחול, אהבה ושנאה.

 

גאה במערכת הבריאות. זאת שמרבים כל כך להתלונן עליה אבל העובדים בה וידיעותיהם נדרשים בכל העולם. זאת שיודעת להשתיל איברים ולהוציא גידולים, שמחסנת ילדים, שרופאיה מהטובים שאפשר למצוא. זאת שתומכת מלידה ועד מוות, שמוציאה מתוכה את מיטב האנשים.

 

גאה במחקר. ביכולת וברצון להרחיב את מתחם המוח האנושי, בהישגים שמצילים חיי אדם והופכים את חייהם של אחרים לטובים יותר. באדיקות, בהתמדה, בשאלת השאלות. במכון

ויצמן ובפקולטה לחקלאות ובטכניון ובאוניברסיטאות, ברצון לדעת יותר כל הזמן.

 

 אני לא גיס חמישי

אחרי העימות בשידור חי, לוסי אהריש מסבירה

למה היא לא זזה מפה. לא משנה מה. 

מפה, לא משנה מה.

 לפוסט המלא

 

 

גאה בפמיניזם.

הפמיניזם הישראלי הלוחמני שמאתגר את המערכת.

בנשים שהצליחו להביא לחקיקה שהופכת את המרחב הציבורי לבטוח הרבה יותר.

 

בעמדות הברורות, בקול הצלול, במאבק היום, יומי שמוביל לתוצאות והופך את החברה הישראלית לשוויונית ביותר כלפי נשים במזרח התיכון

 

 

גאה במערכת המשפט, בחוסנה וביושרה. כן, יושרה, נסו לקבל משפט צדק במדינות אחרות בעולם. בכוחה להכניס לכלא נשיא וראש ממשלה לשעבר ושרים מפני שהעובדות מדברות בעד עצמן. ביושבים בדין, שהשכלתם ועולמם התרבותי רחבים ועשירים כל כך. 

גאה בביקורת העצמית. בשיח הסופר ליבראלי שעדיין קיים. בציניות, ביכולת להסתכל על דברים מהצד, בהומור. גם ברגעים המורכבים ביותר, גם כשנדמה שאנחנו קורסים אל תוך

עצמנו.

 

גאה ביצירה הישראלית, ביוצרים, ביצירות. גאה בהייטק, בהמצאות, באופן שבו קלטנו למעלה ממיליון עולים בעשרים שנה. גאה בכך שניצול שואה יכול היה להפוך לראש שב"כ בישראל ואז להשתחרר ולומר שאין תחליף לפתרון מדיני. גאה במערכת החינוך שבסופו של יום, כשהגעתי לאנגליה ללימודי תואר שני, האנגלית שהיא העניקה לי הספיקה כדי לסיים אותו. 

יש כל כך הרבה דברים שאפשר להתגאות בהם. שזוקפים לי את הראש, שמחממים לי את הלב. בשביל להיות גאה במדינה שלי אני לא צריכה להרביץ או לצעוק הכי חזק. היום שבו נחזור להתגאות במה, שבאמת, ראוי להתגאות בו הוא היום שבו יתחיל תהליך ההחלמה.

תגובות (0)
הוסף תגובה