אל תכבו את השנאה, להיפך

בתוך כל אי הוודאות יש בכל זאת עניין אחד ברור, מוסכם וחתום – וזאת השנאה בין הישראלים. אפילו לא בינינו לבין ערביי ישראל, אלא בקרב היהודים שחיים כאן. התיעוב הזה השתרבב החוצה במלוא עוזו בשבועות האחרונים וגם לכשתסתיים חגיגת הטילים והאזעקות השנאה הזו תישאר כאן, בינינו.

 

עוד באון לייף:

בשבועות האחרונים הגבלנו, חסמנו והוצאנו מרשימת חברינו ברשתות החברתיות אנשים רבים, גם מימין וגם משמאל. גם אני פעלתי כך בסיטונות לא אופיינית: כל מי שגילה את 'פרצופו האמיתי' באיזה סטטוס או תגובה שמבחינתי עברו את הגבול שהצבתי לעצמי ברשת, נזרק החוצה מרשימת החברים.

 

חברים? נראה לי שכאן קצת התבלבלנו. מי שהיה חבר שלי, היה כזה עוד לפני הפייסבוק וישאר כזה גם אחריו. חברי הפייסבוק שלנו ברובם הם לא באמת חברים אמיתיים. אני לא מדבר, כמובן, על אלה שהכרתי ברשת החברתית ויצרתי איתם קשר חברי סביר ואפילו נעים. כמה מהם מצחיקים אותי, מלמדים אותי, אני נהנה להתכתב איתם ושמח שהכרתי אותם.

 

אחרי שהסרתי מהעמוד שלי כמה עשרות חברים הסתכלתי על רשימת החסומים, ואף אחד מהם לא היה באמת חבר. בעניין הזה אני מציע לייצב חזרה את ההגדרות שקצת התערבבו בנוגע למי הוא חבר ומי לא.    

 

אבל הבעיה האמיתית היא לא מי חבר אמיתי או לא, אלא השנאה והסיבה לכך שאנחנו מעלימים אנשים מהקיר שלנו. יש הטוענים שהמצב החדש רע לכולנו: הם מתביישים, המומים ומאוכזבים לגלות שאלה פניה העדכניים של ישראל אבל לדעתי יש להם שתי טעויות.

 

הטעות הראשונה היא שלא מדובר בגילוי מרעיש. הרי אם נעשה סקר ובו נשאל מתי בדיוק הרגשת שהשנאה חוצה כל גבול מבחינתך, כמעט לכל אחד תהיה תשובה אחרת. אחד יציין את חטיפת שלושת הנערים, השני יגיד שבמבצע עופרת יצוקה. אחד אחר יגיד שבעקבות רצח הנער משועפט והרביעי יגיד שבמבצע עמוד ענן. כבר שמעתי כאלה שמחקו חברים מהפייסבוק בעקבות ה'מרמרה', חנין זועבי, הרצח בליל הסדר, תקרית הנערים ההרוגים בביתוניא ואני בכלל זוכר את השנאה הזו עוד מימי מלחמת לבנון השנייה. שכל אחד יבחר את הנקודה שמתאימה ונוחה לו כדי להסביר את המצב ואת ה'ניקיון' שהוא עורך ברשת החברתית.  

 

הטעות השנייה של אותם מאוכזבים היא שאין במה להתבייש אלא להיפך: חשוב מאוד שהשנאה הזו תצוף ותעלה שוב, ועכשיו, ולהרבה זמן, לפחות עד למבצע הבא בעזה. מבחינתי, היא תמיד היתה כאן מתחת לפני השטח, כמו מפלצת רדומה, וזה מה שהפחיד אותי הרבה יותר. 

חשוב מאוד שתוצב בגאון מראה נוספת בה נוכל להביט על עצמנו: אנחנו עם שאוהב לשנוא ולקלל, לגדף ולהסית. שמאלנים וימנים, דתיים וחילוניים, רוסים ואתיופים, מזרחים ואשכנזים, כולם כולל כולם. אם פעם עוד איכשהו היינו משננים בכוח "כל ישראל ערבים זה לזה" ו"חייבים להתאחד בשעות קשות", היום כל דיבורי החוסן לאומי וההתלכדות נשמעים באמת מגוחכים ומיותרים, ומבחינתי טוב שכך. טוב שנפנים את המצב כמות שהוא ולא נסתתר מאחורי סיסמאות שאנטי נבובות-סטייל-אשראם בהודו, כי אולי ככה נוכל להתחיל לשנות משהו. או במקרה הגרוע והיותר מציאותי, לפחות נלמד לחיות עם זה.   

תגובות (0)
הוסף תגובה