פרידה מחברה

"I have a tale to tell
Sometimes it gets so hard to hide it well
I was not ready for the fall
Too blind to see the writing on the wall"

 

madonna


המילים קורסות זו לתוך זו אל מערבולת אינסופית. אני מנסה לשלוח יד ולהיאחז בהן. אך לשווא. הן אינן נענות לי, לא היום. לא כעת.

 

את אינך.

 

איך נפרדים ממך? איך אפשר לשחרר אותך? איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שלא אראה אותך יותר? שלא אחוש שוב בחיבוק שלך?

 

לא אשכח לעולם את הרגע בו בישרת לי שאת חולה. אני זוכרת בדיוק היכן הייתי כשצלצלת אלי ובישרת לי את תוצאות הבדיקה. אבל יהיה בסדר, הבטחת לי. ואני האמנתי.

 

ותמיד היה שם החיוך שלך, העיניים הנוצצות באמונה בלתי נגמרת, בלתי מתפשרת. אני בסדר, הכול בסדר. אם היה קשה, שתקת. תמיד האמנת, אף פעם לא הפסקת. נשמת לשנייה ורגע מאוחר יותר כבר היתה לך תוכנית מפורטת. כמו חייל שיוצא לקרב, לבשת מדים, צבעי מלחמה על פנייך. הבטת נכוחה אל תוך עיניה החשוכות של המחלה הנוראית הזו ולעגת לה. אחזת בתינוקת הקטנה שנולדה לך, בסך הכול שנה לפני גילוי המחלה, הנפת אותה אל על בבת שחוק.

 

אני אהיה בסדר, לעגת לה. ואת, את שבי בשקט. דרמטית שכמוך.

המחלה הארורה היתה המומה כל כך. היא טרם נתקלה בלביאה לא מתפשרת שכמוך. לאט לאט נסוגה אל מול העיניים הלוהטות שלך, הלב האמיץ, הנפש החדה כתער.

 

ניצחתי! שאגת אל מולה לבסוף. הא הא!!! 

ואנחנו ידענו שתנצחי, לא יכולנו להעלות על הדעת תרחיש אחר. כל מי שהכיר אותך לא מסוגל היה לשאת את המחשבה שמישהו או משהו יביס אותך אי פעם. לא אותך.

 

 

זה נשמע כמו קלישאה, אני יודעת. אך מי שהכיר אותך, יודע שאין ולו מילה אחת מבין המילים המרוסקות שיוצאות ממני, אשר אינה מתארת אותך במדויק, יפה שלי.

 

אז לרגע הסרנו, כולנו, את המגננות, אפילו את. לרגע האמנו שבאמת, בדיוק כפי שהבטחת לי, הכול יהיה בסדר ואתם תמשיכו יחד – אבא, אמא, ילדה אחת קטנה. זוגיות מהסרטים, אמא מדהימה, ילדה יפיפיה. מה כבר יכול להיות טוב מזה. אבל המחלה הנוראית לא נעלמה. מובסת, היא נסוגה לתוך המאורה, נשבעת בלחש לשוב.

 

ולפתע הגברת הארורה הרימה את ראשה.

 

אנו, תמימים שכמונו, היינו בטוחים כי גם הפעם תוכלי לה. ולרגע באמת נדמה היה…אמא מדהימה, ילדה יפיפיה, זוגיות מהסרטים ואפילו תינוק קטן אחד שרקמת וחלמת וטווית במו ידיך. לא הייתי לצידך בבית החולים הרחוק, שם חבקת את בנך. התמונות ששלחת לי תיארו לי לפרטי פרטים תמונה תלת מימדית שלך. והושטתי יד ונגעתי בידך. את צוחקת, את מאושרת, פנייך קורנות. חובקת את המשפחה שתמיד חלמת. שתמיד רצית. הנה הגיע הרגע שלך.

 

ואז הכול התפוצץ.

 

הטיסה חזרה לארץ, האישפוז. ההודעה שחתכה אל תוך הנשמה. הדמעות הנוראיות, הדמעות שלא ניקו את הכאב אלא רק חרטו אותו עמוק יותר. הדמעות ששרפו אל תוך הלב שלי טיפה אחר טיפה של געגועים. רסיסי תמונות שלך, החיבוק שלך, האהבה שלי אליך,המפגש האחרון שלנו, בו נפרדתי ממך כשאת נרגשת כל כך לפגוש את הילד שעוד לא נולד. החברה שלי. שלא אפגוש עוד לעולם. הכאב האינסופי והאמונה, עד לשנייה האחרונה שגם את זה את תנצחי. תמימה שכמותי.

 

אני חושבת, היום, שאולי אז – בפגישתנו האחרונה, ידעו הלבבות את האמת. אני רוצה לחשוב שבחיבוק האחרון שלנו, החזקתי אותך קרוב לרגע אחד יותר. וכואב לי כל כך, אהובה, כואב לי כל כך. דמותך עודה מוחשית וחיה בתוך הלב. אני לא יכולה לדמיין מצב אחר.

 

"I know where beauty lives
I've seen it once, I know the warm she gives
The light that you could never see
It shines inside, you can't take that from me"

 

אז זהו? כאן זה נגמר?

איך יכול להיות שהשמש תמשיך לזרוח וירח יתגלה שוב לעיננו במלוא הודו וגלים ינועו לפנים ולאחור בריקוד אינסופי של גיאות ושפל, כשאת לא כאן?

 

נוחי בשלום, מתוקה שלי. זכיתי להכיר אותך, לאהוב אותך, זכיתי לקרב אותך אל תוך הלב ולהחליף מילים ורגעים שנטמעו בתוכי. ואת, את המופלאה והיפה לי כל כך. אוהב אותך לעד, אחוש את ליבך בתוך לבי לנצח.

 

היי שלום, אהובה שלי

 

 

 

תגובות (0)
הוסף תגובה