המח"ט שנפצע היה המפקד של הבנים שלי

חודש אחרי שנפל בני במלחמת לבנון, לפני 16 שנה, אישי חטף סוכרת. שנה אחר כך התקף לב ראשון ואחר כך הוא נפטר. אתם יודעים למה? כי הוא לא דיבר. לנו יש כוח – כתוב "וידבר אלוקים", אלוקים דיבר. היכולת לדבר, לשתף, להתחלק בשמחה היא אחת מכוחות הבריאות הכי גדולים. לכן הסכמתי לבוא, ולכבוד הוא לי לבוא ביום קשה כזה – ביום שקוברים 13 חיילים.

 

אתם יודעים שעם ישראל קם מ-12 אנשים בלבד, ואנחנו ביום הזה קוברים 13. כל ילד זה עולם ומלואו, חלומות, תקוות שנגוזו, אמא שחלמה לילד הזה. כמה מאיתנו חלמו על ההריון הזה. כמה קיווינו לילד הזה. כמה התפללנו וייחלנו להריון הזה וכשהוא הגיע כמה שמרנו עליהם. עשינו הכל כדי להגן עליהם. אין אמא בארץ שיולדת ילד – בת או בן – ורואה אותם במדים. מהרגע שהם נולדים אנחנו מתפללים שהשם ייתן להם חיים, אבל הארץ הזאת יקרה מאד והיא קוראת לנו ולבנים האלה. הלוואי וכל אחת שתצא מכאן ותראה את הילדים בתל אביב, ותראה את התינוקות ותראה את הילדים על שפת הים ותדע שזה בזכות החיילים שמתו השבוע. כי בזכותם אנחנו יושבים ביום הזה כאן.

 

כוח החיים הוא גדול יותר מהשכול ועוצמת החיים גדולה יותר, ויום אחרי שהם קיבלו את ההודעה, הם פתחו את הדלת וראו שהשמש זורחת והעצים פורחים והפרחים פורחים והעולם ממשיך. אני ראיתי בשבעה את ששת ילדיי, ילדים על סף גיל ההתבגרות וילד אחד חייל ואת אישי שישב לידי, הבטתי עליהם והבנתי שאליעזר מת. ואלוקים עשה עימו חסד שהוא לא היה צריך לשמוע על נפילת אחיו, אלירז.

 

לשנים יש כח עצום, אנחנו מביאות ילדים לעולם, אנחנו בוראות חיים, אנחנו מביאות כח של חיים, אנחנו נלחמות על החיים האלה. וכשראיתי את ילדיי בשבעה ידעתי שאני בוחרת להמשיך כי מגיע להם לחיות. מגיע לשאר הילדים בית מתפקד.

 

אצלנו, האמהות, שעות המשברים הן השעות הגדולות של חיינו ואלוקים לא נתן לנו משברים כדי להשבר, אלא כדי לחשל את עצמנו, כי מכל משבר אנחנו קמות, נבנות, לומדות משהו על חיינו, על הכוח שלנו, על היכולות שלנו ואין אחת שיושבת פה שאלוקים לא נתן לה כוח. שאלת החיים היא שאלת הבחירה – האם אני רוצה לקום בבוקר, להתאפר להתקלח, להתבשם, להתלבש, לקום מהמיטה, או שאני בוחרת לקונן על מר גורלי. אני בוחרת לקום ולהודות לאלוקים על מה שיש לנו. להודות על ארבעת הילדים, על שמונת הנכדים. אני מודה על הבוקר שקמתי ופקחתי את עיניי. אתם יודעים כמה נשים לא יכולות לפקוח את העיניים בבוקר? כמה לא יכולים להודות על מה שיש לנו ולטעת תקווה בילדינו? ולכן כשקמתי מהשבעה של אוריאל המשימה הקשה שלי היתה לא ללכת לעבודה בבית הספר, אלא להכין סנדוויץ. והרי חרב עליי עולמי. מי רוצה לאכול אחרי שהוא קובר את בנו? אבל ידעתי שהבת הקטנה שלי צריכה ללכת לבית הספר ולקבל סנדוויץ.

 

לימים נפל אלירז בדיוק במקומות שמדברים עליהם היום. בדיוק עם אותו חמאס, בכיסופים ועזה, בעין השלושה, עם אותם טילים וקרבות. וכשבני נפל, כלתי שלומית היתה עם ארבעה ילדים קטנים. הקטנה היתה תינוקת בת 8 וחצי חודשים שלא מכירה את אבא שלה, הוא ראה אותה פעם אחת. גילי עכשיו בת 4.5. מקפצת, רוקדת, גולנצ'יקית, וכשהיא רואה חיילים היא אומרת לי "סבתא, תראי אלה החיילים של אבא שלי". החיזבאללה הרג את אוריאל אבל את הרוח של גילי לא הרגתם. הנה גילי ממשיכה לחיות בארץ הזאת בזכות הנפילה הזאת.

 

כששלומית ביקשה שאגיע, אחרי שנודע על מות אלירז, אני שומעת את אור בן ה-6 אומר למרים בת ה-5 "איזה כיף, סבתא תכין לנו קציצות" ואני באותה שנייה חשבתי: "קציצות? איזה קציצות?". כי כשבני היה מגיע מעזה הוא היה לוקח קציצות ישר מהסיר, אז איך אני אכין עכשיו קציצות? אבל זו גבורת נשים. שמתי את הקערה על השיש ולא הייתי מסוגלת להכין קציצה. הדבר הכי קל בחיי, לא הייתי מסוגלת לעשות, כי ידעתי שביום שאני אכין את הקציצה, אלירז לא יאכל יותר. זהו. אבל עם בכי גדול ודמעות והרבה מליחות בבשר, יצרתי את הקציצות. וכשהגעתי לנכדים, הם רצו אלי ולא שאלו "סבתא, מה שלומך?", אלא "סבתא, הבאת קציצות?". כי זה החיים – לקום בבוקר ולהכין לנכד. זה מה שיעברו המשפחות השכולות.

 

אני אומר לכם משהו על אמהות – בניי שירתו בסיירת גולני, שלושתם בפיקודו של מח"ט אל"מ ראסן עליאן שנפצע, וכשאוריאל בני היה בגולני זו היתה תקופה שהם היו מגיעים פעם בחודש ואנחנו משפחה דתית ומה לעשות? השבת נכנסת. הוא היה מודיע לי שהוא מאחר ויש לי שישה ילדים בבית, והדוד קטן. הייתי מחממת מים, ממלאה את האמבטיה במים חמים ולוקחת מכל השכנות נייר כסף כדי לעטוף את האמבטיה על מנת שבני יספיק להגיע ולהכנס למים החמים האלה, שפצעיו יגילידו.

 

התפללתי לאלוקים שיאפשר לי להמשיך להוציא קוצים מהראש שלו, מהגרביים. "תן לי קוצים", ביקשתי , "תן לי אותו חי". אספתי את הקוצים, יש לי פאקט שלהם. כשיבוא יום ואני אתייצב לפניו אני אומר לו, "תזכור את היום הזה". אני אתן לאלוקים מתנה, קוץ אחד ואני אומר משפט שכתב בני אריאל בקורס קצינים: "עם מכלול הקוצים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה מטר על מטר. אלה לא סתם קוצים אלה קוצי ארץ ישראל". כל פעם שנידקר במלחמות, נזכור שאלה קוצי ארץ ישראל.

 

לנו, האמהות, יש את היכולת לקום מהשכול, להתלבש להתאפר ולרקוד בחתונה של ילד אחר ולשמוח בשמחתו ולהגיד תודה לאלוקים. וכשילדים רואים אמא שממשיכה, שדבקה בחיים, אז הם מעריכים את החיים ודבקים בהם.

 

כשאישה כורעת ללדת, זה נקרא שהיא יושבת על המשבר. היא מכירה את כוחו של הכאב העז, אבל רואה את האור. המשבר הוא משבר – הוא מרפא, זה בידיים שלנו, זה ביכולות שלנו. כשנצא מכאן, אל תשפטו אנשים על ימין ושמאל. היום אנחנו עם אחד, עם עוצמת חיים גדולה. שנתברך בחיים טובים.

 

צילום: בני גמזו

תגובות (0)
הוסף תגובה