נשים הן לא בהכרח קרבנות שוחרות שלום

בימים האחרונים נתקלתי בפייסבוק בכל מיני פוסטים שעלו בקבוצות נשים, המבקשים לגייס תרומות עבור נשים וילדים בעזה, בטענה כי נשים, ובעיקר אמהות וילדיהן, אינן האויב שלנו. הבקשות הן לאיסוף תרומות של מוצרים "נשיים" בלבד: חיתולים, תחבושות היגייניות, תחליפי חלב ועוד.

 

מבלי בכלל להיכנס לדיון פוליטי, אין שום ספק שהמצב ההומינטרי בעזה הוא מחריד ומזעזע. אבל, בהנחה שאנחנו מסכימים על העובדה שיש כרגע אויב בעזה, למה נשים הן לא חלק ממנו באופן אוטומטי? למה נשים הן רק אמהות וילדיהן, למה נשים הן רק קורבנות לחימה ובשום אופן לא נתפסות ככאלה שיכולות לקחת חלק פעיל במאבק שמתנהל במדינה שלהן?

נשים מעולם לא נתפסו כחלק ממערך הלחימה, לא באמת. לא בישראל, לא בחמאס, לא באף מדינה ריבונית אחרת ולא באף ארגון טרור אחר. כפי שכבר נכתב לא פעם, ברוב המקרים נשים נכנסות לקטגוריה של מה שנקרא "תומכות לחימה", בשירות צבאי מסודר בתפקידים תומכי לחימה, בשליחת תמונות עירום שיעזרו לחיילים לשמור על המורל ובעיקר בייצור של לוחמים נוספים. אבל זה פשוט לא נכון.

 

נשים יכולות להיות גם טרוריסטיות

אחוז הנשים המשרתות בצה"ל הוא מהגבוהים בעולם, ועל אף העובדה שתפקידים רבים עדיין סגורים בפני נשים, חיילות ישראליות יכולות למלא תפקידי לוחמה. בצבא האמריקאי נשים משרתות כמעט בכל תפקיד (ובמהלך מלחמת עירק הורשעו שתי נשים בהתעללות באסירים), וכך גם בצבאות של בריטניה וגרמניה.

 

בארגון הנמרים הטאמילים בסרילנקה כ30% מפיגועי ההתאבדות בין השנים 1987-2000 בוצעו על ידי נשים שכונו ציפורי החירות. גם הארגון הכורדי PKK שילב נשים בפיגועי התאבדות (1995-1999) כחלק מהמאבק בטורקים. גם הצ'צ'נים עשו שימוש במחבלות. ארגון אלקיעדה החל לגייס נשים בשנים האחרונות וכבר שלח מחבלות מתאבדות לעירק. 

 

העלייה במספר הנשים שנוטלות חלק בפעולות טרור מצד הפלסטינים החלה באינתיפאדת אלאקצה ב-2000. נקודת המפנה בה נשים פלסטיניות הפכו מפעילות בארגון טרור למחבלות מתאבדות היא פיגוע ההתאבדות של וופא אידריס, עובדת הסהר האדום הפלסטיני ב- 27/1/02. ב-12 השנים שחלפו מאז עשר נשים נוספות ביצעו פיגוע התאבדות וכ-60 נעצרו בדרכן לבצע פיגוע.

 

האישה הפלסטינית הראשונה שביצעה פיגוע התאבדות בישראל. וופא אידריס (צילום מתוך ויקימדיה)

 

עדיפה אישה חסרת אונים

ההיסטוריה רצופה בנשים לוחמות, גם אם הן מהוות מיעוט. המספר לא יכול להיות לב העניין, שכן נשים הן מיעוט כמעט בכל גוף או ארגון אחר. נשים הן גם מיעוט בכנסת, זה עדיין יחשב סקסיסטי להניח שאין סיכוי שהן רוצות לכהן כחברות בה. אני מניחה שהסיבה העיקרית להתייחס לנשים כאל קורבנות מלחמה ולא פעילות בה קשורה יותר למודל הנשי המוכר. לחימה בכלל ופיגועי טרור בפרט הם אקטים אלימים מדי בשביל מודל האם הרחומה, המגוננת (ואחר כך מקוננת) על ילדיה, או הנערה חסרת האונים. כאילו שנשים לא יכולות לתרגם את האידיאולוגיה שלהן למעשים, חיוביים או שליליים, או שהאידיאולוגיה שלהן חייבת להיות אימהית, מכילה ושוחרת שלום.

 

נכון שמלחמה היא אקט גברי במהותו, בהרבה מאד מובנים, בעיקר לאור העובדה שהיא מובלת ומנוהלת באופן גורף על ידי גברים. ונכון שהאזרחים של עזה משלמים מחיר כבד מאד על מה שמתרחש שם. אבל ההנחה שאם יש לך איברי מין נשיים זה אומר שאת באופן אוטומטי נגד כל צורה של לחימה מכל סיבה שהיא, ואת בהכרח רק קורבן שלה ולא לוקחת בה שום חלק – היא הנחה שגויה מיסודה. וקצת פרימיטיבית.

תגובות (0)
הוסף תגובה